מסביב שוררת דומיה גמורה. אפילו אנשי חיל-האויר הפסיקו את פטפוטיהם ומסתכלים בבקבוק בצפיה מתוחה.
כבר אחרי השליש הראשון מתחיל קבאב להתיאש. נראה שלא יגיע אפילו למחצית הבקבוק.
"אתה זקנה או חייל?" מאיץ בו נחצ'ה.
"מרץ! מרץ!" צועק הצוציק, כמו במגרש כדורגל.
קבאב אוזר כוח ולוגם כמה לגימות אמיצות. הוא עובר את החצי הראשון ומגיע כמעט לשני שלישים לפני שהוא נכנע.
"זה ל-לא קוק-קוניאק", הוא ממלמל. "ז-זה שתן של ז-זבובים!"
אנחנו שותים את השארית. הבקבוק עובר מפה לפה, והנוזל הבוער מחמם את לבנו. ארבע לגימות מספיקות כדי לשכר את הצוציק כאילו שתה עשר כוסות.
"אני עוד אראה לכם!" הוא מאיים. "אני אדפוק אתכם אחד-אחד
באקדח שלי!"
"עשה דו-קרב עם קבאב!" מציע טרזן.
קבאב הוא בדיוק במצב-הרוח המתאים. הוא שולף את האקדח הצ'כי המשונה שלו וטוען כדור בקנה.
"החזיקו אותו! הוא שיכור!" צווח הצוציק בבהלה.
אנחנו צוחקים וקמים מן השולחן. הגיעה השעה לחזור לבסיס
הקרבי.
* * *
בלילה אין קבאב מניה לאיש מאתנו לישון. עד עשר בערב הקיא. מימי לא ראיתי אדם מקיא כל כך הרבה. השכבנו אותו באחת השוחות. זמן מה שתק, והיה נדמה לנו שיישן לפחות עשרים וארבע שעות. אך היתה זאת תקוות שוא. מאז חצות נואם הוא לנו נאומים אינטימיים, כחולה קדחת. ואין אלה נאומים, אלא שירים. הוא שר