אותם בקול ''חדגוני, כל משפט באותה מנגינה, כדרך המתפללים בבתי-הכנסת התימניים, או כקוראי-הקוראן בתחנות-הרדיו הערביות: שתי שורות של שירה, הפסקה ארוכה, ושוב שתים-שלוש שורות.
"פעם הייתי גיבוווווור", בוכה-מתפלל-שר קבאב, עכשיו אני פחדאאאאן!"
הפסקה גדולה. אנחנו נהנים, כמו בקולנוע. רק הצוציק ישן.
ידענו תמיד שקבאב הוא פחדן בעומק לבו. רוב האנשים המתפארים ברציחות הם פחדנים המנסים להסוות את חולשתם. ישנם גם פראים אמיצי-לב, כמו נחצ'ה, אבל אלה אינם מתפארים בדרך כלל במעשיהם.
"בן-דודי הוא גיבוווווור", מכריז קבאב. "הוא הרג ארבעה אנגלים בלחיייייי!"
ההצגה מתחילה להימאס. מחר יהיה לנו סיור גדול. אנחנו רוצים לישון.
"מרים שלי מזדיינת עם בן-דודיייייי!" קבאב מגביר את קולו,
כאילו עומד הוא לפרוץ בבכי. "היא שוכבת אתו בגן הדסאאאאאא!"
לעזאזל, שישתוק כבר! אהבותיו העצובות אינן מענינות איש.
"אוי מרים, מריאאאאאם. למה עזבת אותיייייי! אני פחדן ובן-דודי הוא נבילאאאאאה!"
"די, שתוק כבר!" צועק נחצ'ה.
"קחו אותו והשכיבו אותו רחוק בפרדס", מציע סאנשו.
"אי-אפשר להשאיר אותו לבד!"
"אפשר להשכיב את הצוציק על ידו!"
הצוציק ניעור, מסכים. אחרי מנה כזאת של קוניאק הוא מסוגל לישון אפילו ליד סוללה של תותחים בני מאה ליטראות.
"אני רוצה לנשק את מריאאאאאאם", שר קבאב, כשנושאים אותו לעברו השני של הפרדס. "למה את מזדיינת עם בן-דודיייי......"