* * *
מניחים לנו לישון עד הצהרים. בשתים-עשרה מעירים אותנו, .מגישים לנו ארוחת-צהרים טובה, ושולחים אותנו לסיור. גם קבאב משתתף. הוא רענן לגמרי ושכח, בנראה, את כל מעשיו בלילה הקודם. כשמזכירים לו בעדינות שהיה שיכור הוא צוחק, כאהד היודע שמותחים אותו.
"אני שיכור? הייתי פיכח לגמרי! רק העמדתי קצת פנים! אני יכול לשתות עשרים בקבוקי קוניאק ולא להרגיש כלום!" הוא מדבר בכנות. פשוט שכח את הכל.
אנחנו יוצאים בשלושה ג'יפים. לפני היציאה קוראים לנו משהו מתוך גליון מודפס במכונת כתיבה. אנחנו עוסקים אותה שעה בהרכבת המקלעים, והמלים השיגרתיות מצלצלות כמיותרות. "...למנוע בעד הערבים שעבדו את הגבול לחזור ולקצור את השדות הנטושים... להרוג את כל האנשים והחיות... לשרוף את הגרנות..."
הנוף מרהיב עין. השמש לוהטת, אך אינה מטרידה, רובנו מגולים עד לחגורה, ויושבים במכוניות לבושים מכנסינו הקצרים בלבד. הדבר מתנגד לפקודות-הקבע, אך אין בכוחה של פקודה להתגבר על סיסמתנו: "ללחום ולמות - בנוחיות!" בסיורים כאלה אין לנו, כמובן, כל סיכויים למות, אלא בתאונת דרכים. הפלאחים המסתננים לשטח זה כדי לקצור מעט דורה ולהחזירה למשפחותיהם הרעבות בסביבות חברון אינם אנשי מלחמה. בדרך כלל הם באים בלילות דהוזרים עם שחר. בשעה זו אין לנו סיכוי רב לפגוש אותם.
ליד שער הקיבוץ מצטרף אלינו אחד מבוגר, מאנשי הקיבוץ,
הטוען שהוא סייר.
אלדאבה. אנו עוברים את הכפר. הזקנה, שנהרגה אתמול בידי נחצ'ה, עודה יושבת בפתח הבית, כשהיא נשענת אל המשקוף. היא בבר התחילה להסריח. הסרחון המתוק ממלא את הסימטה ומעורר בנו