ובודק את כיסיהם. לאחד יש פגיון יפה. קבאב שם אותו בכיסי. עוד מזכרת.
שניהם בני 50 או 60. הם משתדלים לעמוד, אך ברכיהם כושלות.
הזעה מטפטפת מפניהם. הם מנסים לחייך, אך פניהם רק מתעוותים במין העוויה עמוקה.
טיפשים נוראים, מדוע חבשו את הקפיות הלבנות, המגלות אותם למרחקים?
ג'מוס שואל את השאלות השיגרתיות. הם אנשי אלדאבה שברחו לסביבת בית-ג'יברין. אין להם מה לאכול. יש להם נשים וילדים. הם באו לקצור דורה.
בשעה שהם מדברים, משפטים קצוצים ומבולבלים, נשמעת
נקישה.
קבאב טען כדור בקנה.
■עתה הם מתבלבלים לגמרי. הם שופכים את המלים, כשעיניהם פעורות בהבעה איומה.
"דחילכום, ודחיל רבכום! מא בידנאש נמות! מא בידנאש נמות!"
אין הם רוצים למות, והם יודעים בבטחה איומה שהם עומדים למות. הם מדברים משהו, על ילדים ועל בשים, מתוך איזו תקווה נואשת שכל עוד הם מדברים לא יקרה להם כלום.
קבאב מאזן את הרובה. אחד מן השנים כורע ארצה ותופס את ידו.
"יא חאואג'ה" הוא צועק.
מימי לא שמעתי תחנונים כה מיואשים.
"הי, שים לב!" צועק פתאום הצוציק.
במרחק, בקצה שדה הדורה, התרומם עוד ערבי ובורח. הג'יפ שלנו קופץ מן המקום ודולק אחריו.