חמור! לוא שכב בשקט בין גבעולי הדורה לא היינו מרגישים בו כלל.
עוד לפני שאנו מדביקים אותו אנו שומעים מאחרינו שתי יריות.
* * *
הערבי מבין שאין לו מנוס. הוא עומד ומחכה לנו.
הוא מדבר בשקט. שמו אחמד. הוא תושב אלדאבה. הוא מכיל היטב את היהודים מן הקיבוץ השכן.
"זח נכון!" מאשר חבר הקיבוץ, שנלווה אלינו. "אני מכיר אותו. הוא תמיד חי בסדר אתנו. פעם רצה אפילו למכור לנו אדמה." בובי, המם-מם, מהסס. "אולי ניקח אותו שבוי?" הוא שואל בקול ספקני.
אך בינתיים כבר הגיע קבאב. אי-אפשר לעצור בו.
"אל תהיה ילד!" הוא צוחק.
זה ארגומנט קטלני. בובי הוא בן 19, צעיר בשש-שבע שנים מרובנו. הוא רגיש מאד לעובדה זו. בלבו הוא ילד טוב, ואינו אוהב מעשים כאלה. אך הוא חושש להיראות רכרוכי, ילדותי ובלתי-גברי. והפקודה...
הערבי מחייך, אותו חיוך מעושה ונורא של היודע כי גורלו נחרץ ברגע זה לחיים או למות, והסבור משום-מה שהבעת-פנים שקטה ובטוחה תעזור לו להשפיע על שופטיו.
החיוך מרגיז את קבאב עוד יותר. "מה אתה צוחק?" הוא אומר לו. "אנתה בתמות!" עיניו הקטנות נוצצות, כעיניה של חית טרף. "אינשאללה," אומר הערבי.
קבאב טוען כדור בקנה. אני רוצה להסב את פני ואיני יכול.
הקיבה שלי מתהפכת.
ריבונו של עולם, מדוע לא אוכל להתרגל לעולם למחזה הזה?