גם טרזן החויר. חבר הקיבוץ פוער את פיו, כאילו רצה לאמר משהו, אך אף הגה אינו נפלט מפיו. הוא יודע כמוני ששום דבר לא יעזור.
אך בינתיים תפס הצוציק את זרועו של קבאב.
"תן לי!" הוא צועק, "אני רוצה לנסות את האקדח!" פניו הילדותיות, פני תלמיד בית-הספר, סמוקות. האקדח רועד בידו.
"לך לעזאזל!" קבאב דוחף אותו בגסות.
"אתה כבר הרגת שנים!" הצוציק עומד על זכותו.
קבאב מגדף, אך מוריד את רובהו. הוא שוכנע, כנראה, שמן הצדק הוא להשאיר גם לצוציק חלק.
הצוציק מרים את האקדח. הערבי מסתכל בו.
"הסתובב!" צועק הצוציק. קולו דק והיסטרי. אין לו האומץ לירות כשההוא מביט בו.
הערבי אינו זז. יש איזו שלווה עילאית בפניו, כאילו השלים את חשבונו עם אללה. יתכן שהוא בז לנו ברגע זה. אפילו אינו עוצם את עיניו.
הצוציק יורה שתי יריות. הערבי נופל על גבו, מהדף הכדור.
הוא נאנח אנחה חרישית של גסיסה, אך גופו מתנועע.
"ימח שמך!" אומר קבאב, והולם בצוציק מאחוריו, עד שזה כמעט נופל על האדם הגוסס.
קבאב מצמיד את לוע רובהו אל ראשו של הפצוע ולוחץ על ההדק. הגולגולת נפתחת ומשהו לבן נשפך מתוכה על הארץ.
הפצוע הפסיק להתנועע.
קבאב מפרק את התרמיל וצוחק צחוק פראי. על פניו מצטייר רגש הסיפוק של אומן אשר עשה את מלאכתו.
"אתה רואה?" הוא שואל את הצוציק בלעג. "האקדח שלך לא שווה כלום. הכי טוב זה רובה."