מדברים על גאונים כבטהובן, שקספיר. פסטר. מי יודע כמה בטהובן קבורים בבתי הקברות על וורדון? אולי מתיבשות עצמותיו של עוד קירי בשמש של קאסינו או בחוף של אנציו? ואולי נשאר תלוי גופו של איזה אינשטין על אחת מגדרי-התיל של עיראק-אל-מאנשיה או בית-עפא?
שמונה דקות לפני ארבע. מוזר, מעולם לא היתה לי הזדמנות למדוד כמה זמן דרוש להרהורים מסוג זה. אומרים שהזמן הוא ממד יחסי. בשתי דקות יכול להיוולד אדם וליהרג אחר. בשתי דקות יכול לעלות בלבו של אדם רעיון למחזה שירעיד את לבותיהם של מיליונים. ובאותן שתי דקות אפשר לפטפט על ענינים של מה בכך, או סתם לישון.
יתכן שברגעים אלה ישנים הוריו של הפצוע השני, ואינם יודעים כלל שבנם נאבק עם המות. איש לא אמר להם. אחרת היו באים למחרת היפצעו, מסתכלים בו בעינים פעורות ובוכים מחוץ לדלת. טבעם של הורים לבכות כשבנם נוטה למות. ואז כבר מאוחר. גורלו נחרץ כשהיה עוד בריא ושלם. מי דאג לו אז?
מה היה קורה לוא סירבו הנשים בכל העולם ללדת ילדים כל עוד קיימת האפשרות כי תשכלנה את בניהן במלחמה? לא. לא תיתכן שביתה של אמהות. להיפך, לעתים נדמה כי הנשים מתלהבות למלחמה יותר מאשר הגברים. הן אוהבות את המדים. הן מעריצות את הכוח הגס בכל גילוייו. מרבית הבוחרים שהעלו את היטלר לשלטון היו נשים. וכל קול של אשה גרם למותו של נער גרמני.
יתכן שבמטה פלוגתו של הפצוע השני מונח מכתב סגור שעל מעטפתו כתוב, בכתב ידו: "להעביר במקרה שאמות". מעטים השאירו מכתבים כאלה בצאתם לפעולה. רובנו נמנענו מכך. מדוע, בעצם? מכתב כזה הוא מלודראמה מגוחכת, ואנו בושים בכאלה. אין אדם יכול לגשת למזכירה של פלוגתו ולהגיד לה ללא בושה שתשמור על