המכתב פו יקרה לו משהו. גם לא היה מה לכתוב. "הורים יקרים, כשתקבלו את מכתבי זה תדעו שאינני עוד בין החיים..." מלים אוי-ליות. מה יכול אדם לאמר להוריו! "אני מבקש מכם סליחה על כל הצרות שגרמתי לכם..." או "אני מקווה שניפגש בעולם טוב יותר." והרי איש אינו מאמין שקיים עולם טוב יותר. אפשר גם לסיים בנוסח מודעוג-אבל של מוסד ציוני: "בתקומת המולדת תמצאו נחמה..."
היתה גם אמונה תפלה שמנעה בעד כתיבת מכתבים כאלה, אחת האמונות התפלות שהשתלטו על חיי החזית והשפיעו עליהם יותר מכל פקודות הקבע ותורות המלחמה. ידענו כולנו שהכותב מכתב-פרידה פותח פה לשטן וסופו ליהרג בקרב הראשון. גם ראינו זאת במו עיגינו. דני נהרג שש שעות אחרי שהפקיד מכתב-פרידה בידי המזכירה. אפשר שאין זו כלל אמונה תפלה אלא ענין של סוגסטיה. אדם יושב וכותב מכתב כאילו כבר מת, והמחשבה הזאת נוטלת ממנו את קלות-הדעת הדרושה לו כדי להחזיק מעמד בקרב. הוא בעשה לפחדן, והפחדן מת, כידוע, הראשון.
יש הטוענים שהחייל יכול "להרגיש" מראש שעומד לקרות לו משהו. גם דני טען זאת כשהרעיש עולמות כדי שישחררוהו מאותה פעולה. אולם זוהי שטות. איש לא היה יוצא לקרב לוא היה באמת "מרגיש" כזאת. אמנם, יש וגם חייל חסר-פחד מרגיש מועקה בצאתו לקרב, אולם הוא יודע כי זוהי תוצאה של חוסר-שינה או הוסר-ארוחה. גם אני הייתי באחד הלילות בטוח שאמות, מאחר שלא ישנתי שלושים ושש שעות. אולם דוקא באותו לילה תעינו בדרך, ולא נתקלנו כלל במצרים. ואילו ביום שנפצעתי לא הרגשתי שום "הרגשות*. יצאתי לאותו פטרול כצאת אדם לבית-שימוש או למיפקד-בוקר - לצאת ידי חובה בלתי-נעימה אך בלתי-חשובה כל עיקר.
פטרול ארור! מדוע לא נתנו לנו חיפוי של מכונות-יריה? מדוע שיגרו אותנו בכלל לאור היום לשטח...