"זר, בשביל בחורים גסים שרוצים להיכנס למקלחת של במבי"
אני מסביר.
"זה מטריאליזם היסטורי", צוחק ג'וקר.
"מה פתאום?"
"אינך מבין! התנאים החברתיים החיצוניים גורמים לפיתוח האמנות".
בדרך כלל מתבייש ג'וקר להראות שזכה פעם להשכלה גבוהה.
היא מכוסה אצלו בשכבה עבה של הסוואה שנערמה בשעה שעבד בתל-אביב כפועל שחור. רק לעתים, בשיחות פרטיות בינינו לבין עצמנו, מבצבצת האוניברסיטה מתוך דבריו.
"שטויות", אני מעיר, כדי להסית אותו להיכנס לויכוח. "העיקר זה האדם".
ג'וקר מסבן את גופו בזהירות, לפי אותה שיטה בדוקה, ומתיז את המים לכל עבר.
"שום אחד שווה יותר מאשר עשרה בני-אדם!" הוא מצטט.
"מה אתה מקשקש בקומקום?" מתרעמת במבי, מעבר למחיצה.
"פשוט מאד", מסביר ג'וקר. "את יכולה לייצר בן-אדם כל תשעה חדשים, אבל נסי פעם לייצר סוס!"
"אתה גם רוח", מסכמת במבי את הויכוח המדעי.
"שופעות עיניך אור ירוק..."
* * *
"ארוחת צ-ה-רא-אא-ים!"
לשמע מלות-הקסם בוקע הים האנושי מתוך האוהלים. תור ענק מסתדר לפני אוהל-האוכל, מקשקש בצלחות הפח ומקים רעש עצום. הסמל התורן, אחד ה"חניכים" הנושא בכבוד רב זה במשך יממה אחת. מנסה לשוא להבליט את כושר-המנהיגות שלו ולהכניס מעט סדר בעדר המקשקש-רוטן-צוחק-מגדף.