החזקים ביותר זוכה למנתו ראשון. רק לעתים, כשאחד המפקדים היד! מנסה לקבל את מנתו לפני הטוראים, היינו נזכרים בקדושת התור.
התורנים מעמיסים על צלחותינו מנה נדיבה של בשר, אטריות,
מרק ולפתן.
ג'מוס מעקם את אפו. "מה, שוב החרא הזה?" הוא רוטן ומעמים על צלחתו ערימה נוספת של בשר. "את הכלבים שלי לא הייתי מאכיל זבל כזה".
"מה אתה כבר שוב רוצה?" הטבח עומד בזעם בפתח המטבח.
"אני מכיר אתכם", ממשיך ג'מוס לרטון, "את הבשר הטוב אתם אוכלים בעצמכם ואת השיריים אתם זורקים לנו".
"איך אתה מעז..." רותח הטבח. הכיפה כמעט נשמטת מעל ראשו, מרוב כעם.
"הוא צודק בהחלט!" העומדים בתור מצדדים עם ג'מוס.
מאז הרעיבו אותנו ביום הכיפורים, אין הטבחים שלנו אהודים על הקהל. בדרך כלל אין הטוראים רוחשים כבוד לטבחים, פרט לטבחים של פלוגותיהם. כשהמדובר הוא בטבחים דתיים, המסרבים לבשל בשבת, רעים היחסים שבעתיים.
"בקיצור, כל מה שאתם יודעים זה לערבב דיסה עם סודה!"
קובע ג'מוס. "אם תבוא פעם אלי לקיבת אלמד אתכם לבשל".
"איזה סודה?" הטבח מעמיד פני תם.
"אתה חושב שאנחנו לא יודעים שאתם שמים סודה באוכל שלנו!" שואל ג'מוס. ישנה שמועה האומרת שבמחנות האימונים מערבבים את האוכל בסודה או בברום, כדי להקהות את החוש המיני של ה"חניכים" ולשמור על כוחותיהם. הדבר לא הוכח לנו מעולם, אך ה"וותיקים" למדו לרחוש אימון לשמועות. השמועות הנפוצות בצבא נכונות לרוב, אף כי איש אינו יודע מה מקורן.