ג'וקר בולע את ארוחתו במהירות הבזק ומצית לעצמו סיגריה.
הוא משפשף את אפו הארוך. משמע שהוא נתון במצב רוח פילוסופי.
"בעצם, מה התחלתם פתאום להיות כולכם גיבורים כאלה?"
"אל תקשקש בקומקום", מתרעם ג'מוס. "פשוט יותר נוח לדהור בג'יפים מאשר לזחול פה ביו הקוצים".
"זה הכל?" קולו של ג'וקר ספקני ביותר.
"חוץ מזה, איך נסתכל אחר-כך בפרצופם של טרזן ונחצ'ה וכולם אם נשתמט פה בשעה שהם יכולים ליהרג?"
"איזה רגשות עדינים", מלגלג ג'וקר. "אתה יודע מה? אנ*
פשוט חושב שאתם אוהבים את המלחמה".
"אל תהיה אידיוט!" הפעם כועס ג'מוס באמת. "אני שונא את המלחמה כמוך בדיוק. אבל כשאני נמצא ביחידה אני לא יכול לשכב במיטה נוחה כשאחרים יוצאים לתפקיד".
אני יודע למה הוא מתכוון. פעם, כשהפלוגה היתה במחנה, הסתלקתי לערב אחד לתל-אביב. כשחזרתי למחרת נודע לי שהפלוגה יצאה באופן פתאומי לפעולה, ושהסיני, מפקד המחלקה שלנו, חטף כדור בראש. איש מן החברים לא אמר לי דבר. הם רק הסתכלו בי, ואני הייתי מוכן להתאבד.
"מה אתה מרמה את עצמך", מתפלסף ג'וקר. "אתה יודע כמוני שזאת לא הסיבה האמתית. בכל אופן, לא הסיבה היחידה. האמת היא שהמלחמה כבר נכנסה לדמנו, כשאנחנו מריחים את הסכנה אנחנו משרבבים את הלשון ומתיחמים כמו כלב שהריח כלבתא. אחרי חצי יום בחזית שוב נקלל את המלחמה ונתפלל שתהיה הפוגה, אבל כל זמן שאנחנו פה, אנחנו מתגעגעים להיות שם"
"אולי", מודה ג'מוס.
"בעצם זוהי מחלת-רוח", מהרהר ג'וקר. "שגעון, כמו עישון חאשיש. זה הכניסו לנו עוד כשהיינו ילדים".