"הרי אתה בכלל לא למדת בבית-ספר כאן באת", אני תמה.
"מה זה חשוב ל זה בכל מקום אותו הדבר. אני למדתי ברומניה וג'מוס במצרים ואתה בארץ, ואין כל הבדל בחינוך שקיבלנו. כל עם מחורבן המציא לעצמו גאלריה שלמה של גיבורים וגנרלים ומרשלים והיסטוריה של מלחמות ונצחונות, ואחר-כך מכניסים לראשי הילדים שמלחמה זה דבר יפה ורומנטי ושהדבר הנשגב ביותר הוא למות בעד ארצנו. כל חרא ששחט מאה אלף חיילים מסכנים יש לו מצבה ונכנס לספר ההיסטוריה".
"אולי תשנה את העולם?" מציע ג'מוס.
"שהעולם ילך קיבינימאט. אבל אם לי יהיו ילדים, לא אשלח אותם לבית-ספר מפני שבעוד חמש שנים יספרו להם שהמלחמה שלנו היתה משהו נהדר, וכל אחד מהם יתפלל שאלוהים יאפשר גם לו להשתתף במלחמה כזאת".
"לך בכלל לא יהיו ילדים", מנחם אותו ג'מוס. "למחרת היום בו תיגמר המלחמה תלך ברחוב אלנבי בתל-אביב, ולבינה תפול לך על הראש ותרסק לך את הגולגולת".
"אני עוד אחרבן על קברך..." מתחיל ג'וקר, אולם פתאום משתררת דומיה מוזרה באוהל הגדול. אפילו המצמוץ של מנשה הזללן משתתק.
מפקד הקורם נכנם לאוהל. הוא חזר זה עתה ממטה החטיבה.
"שימו לב, בחורים!" הוא צועק. על פניו חיוך של סיפוק. "הלילה כבשה החטיבה את בארחאבה. הדרך לנגב פתוחה. המצרים מכותרים בכיס ליד מג'דל".
"ואנחנו משחקים כאן..." ממלמל מונדק בקול רם.
"סתום פיך!" רועם המפקד. "לפי פקודת מטה החטיבה, אנחנו יוצאים בעוד שעתיים לבארחאבה. אני רוצה שכל הנשק יהיה נקי. לוקחים ציוד ובגדים למערכה של שבועיים. את כל שאר הבגדים