והמזרנים יש לרכז באוהל התרבות!" מיפקד-היציאה בארבע אחריי הצהרים בדיוק!"
* * *
"שופעות עיניך אור ירוק, וחן כשתי אבני ברקת..."
במבי פורשת את שמיכותיה ליד אוהל המטה ומתכוננת לשכב לישון. בקפדנות רבה היא סורקת את שערה הבלונדי השופע. אני פורש את שמיכותי לצידה. מצב-רוח, מרומם. שלוש המחלקות של הקורס מתחפרות ברגע זה במשלטים המפוזרים סביב לכפר, שנכבשו מידי המצרים, ואילו אני הצלחתי להתמנות לתפקיד של רץ פלוגתי - תפקיד המאפשר לי להישאר ליד אוהל המטה בכפר ולהתבטל.
"אולי תסדרי קודם את אוהל המטה?" קורא פריצי" קצין המודיעין היקה, לבמבי.
"אל תבלבל את המוח! כעת אני עייפה!" היחסים בין במבי ופריצי מתוחים מאד.
"אני... אני... אגיד למפקד הקורם", מתרגש פריצי. לעומת במבי הוא חסר-אונים. שום משמעת אינה מחייבת אותה" ואין הוא יכול לעשות לה דבר.
במבי כועסת על פריצי מפני ששלח אותי אליה. לפני שעה, לקרוא לה שתבוא ותשב ליד הטלפון. אותה שעה ישבה עם שייקח, אהוב לבה, בין שיחי הצבר. אחרי חיפוש רב מצאתי אותם יושבים. מרחק מטר אחד בינו לבינה, ושותקים.
היה זה מגוחך במקצת. שייקה הוא מפקד-פלוגה, ולפני שבא להדריך בקורם היה אחראי לחייהם של מאה ועשרה איש. מעולם לא עלה בדעתי שהוא צעיר ממני בשש שנים ושיתבייש לגעת בבחורה. יתכן שהרומן שלו עם במבי הוא אהבתו הראשונה. באותו רגע היה דומה לנער שהתבגר בטרם עת.
"מצחיק נורא..." אני ממלמל לעצמי.