"מה מצחיק?" שואלת במבי. היא התעטפה בשמיבותיה ומסתכלת בשמים. אף כי הלילות כבר החלו להיות קרים, הכוכבים עודם בהירים.
"אינני יודע... את, ושייקה, ובכלל..."
"מדוע זה מצחיק?" עיניה הכחולות נוצצות בחשכה.
"אני מכיר אותך כבר כל כך הרבה זמן בחטיבה, ולא עלה אף פעם על דעתי שאת בחורה... זאת אומרת, כמו כל הבחורות בעיר... איך להסביר לך, את... את שונה איך שהוא..."
"אולי אתה חושב שהמלחמה עשתה אותי לגבר?" קולה מר במקצת.
"לא, חס ושלום, רק..."
"אל תתבייש, הגד מה שאתה חושב - שאני לא מספיק נשית.
או מה?"
"לא רציתי לאמר את זה... אני רק לא יכול לתאר לעצמי שאת תינשאי פעם ותלדי ילדים ותהיי עקרת בית, ובכלל..."
במבי שותקת. "אתה יודע", היא נאנחת פתאום, "לפעמים זה
נראה גם לי קצת מוזר. חבל שלא נולדתי בחור. לכם הכל יותר טוב וקל. אם בחור לא מתרחץ שבועיים ומתהלך חצי ערום ומקלל בכל השפות אז הוא חבר'מן, אבל אם בחורה עושה זאת אז אומרים עליה שהיא גסה ולא-נשית".
"לא אמרתי שאת גסה. אבל בכל זאת אין הצבא מקום לבחורות".
"אולי לא עזרתי לכם די?" תובעת במבי. "אולי לא עשיתי כל מה שיכולתי בשבילכם?"
"בהחלט, את באמת היית נהדרת. את יודעת שכולם אוהבים אותך בגלל זה... אז, כשנתת לנו את המטפחות האדומות..."
זה היה לפני שיצאנו לקרב אחד-עשר הימים. במבי נתנה אז