לא לשם מופנות עינינו, גם את הצגת-הקולנוע בכפר שכחנו. אנחנו מסתכלים בשדה שלפנינו.
בשדה מונחות כשמונים גויות של מצרים.
"פו, איזה סרחון!" אומרת במבי.
אנחנו מתקרבים. שלשום היה פה אחד הקרבות האיומים ביותר של המלחמה - קרב מגע של כידונים, סכינים וצפורניים. הגבעה עברה ארבע פעמים מיד ליד. למחרת הכיבוש נקברו עשרות ההרוגים שלנו, ואילו הגויות המצריות רוכזו בשדה זה למען לא ירעילו את האויר במשלט עצמו. יצטרכו להביא יחידה מיוחדת כדי לקבור אותם. הבחורים שלנו בודאי לא יעשו זאת.
מדוע הולכים אנו להסתכל בגויות אלו? יכולנו לעקוף את המקום. קרבינו רועדות. אולם אנחנו מוכרחים להסתכל. דומים אנחנו לקופים שהופנטו על-ידי נחש. יודעים הם שהנחש יבלע אותם, אך אין הם יכולים להתרחק.
ההרוגים שוכבים בפוזות מוזרות. האחד הסתיר את פניו בידיו,
כאילו פחד להסתכל בכידון שנתקע באותו רגע בבטנו. שני הריה את ברכיו עד לחזהו והתכווץ כקיפוד. אך רובם מוטלים על הארץ בחוסר כלל הבעה.
גויות אלה אין מציגים בקולנוע. מה שרואים על הבד הן לא גויות מתים, אלא אנשים חיים שאינם נעים. מראהו של אדם מת שובה לחלוטין ממראה איש חי, גם אם הוא ישן או המום. המת אינו דומה כלל לאדם. משהו חסר. הדת קראה לו "נשמה".
"הם החזירו את נשמותיהם לאלוהים..." הפסוק עלה משום מה על לבי. אם כן, הרי נוקם אלוהים בשיטות מוזרות כדי לקחת בחזרה את אשר נתן.
"מה זה?" קוראת במבי בחרדה.
משהו זז בין ההרוגים. לרגע קט עולה בי הד של אגדות-ילדות