נשכחות. אך אין זה שד. גם לא נשמה החוזרת לאלוהים.
ג'וקר קם מן הארץ ומזדקף. פניו סמוקות מאה וברור מיד כי אין הוא חש עצמו בטוב. בידו הוא מחזיק סכין.
"השתגעת?" אם לשפוט לפי הבעת פניה, במבי בטוחה שיצא מדעתו. "מה אתה מטפל פה בהרוגים?"
"אני... אני... אני..." מגמגם ג'וקר.
עתה רואה אני מה עשה. הוא התחיל לנתח את גופו של מצרי שמנמן שכידון בקע את בטנו.
"בואו מפה, ואני אסביר לכם!" ג'וקר ממהר פתאום להתרחק מן המקום. אנחנו פוסעים כמה מאות פסיעות בדומיה. אנחנו מרגישים עצמנו ברע. כולנו אוהבים את ג'וקר, ואיננו מבינים מה קרה לו. הוא האחרון בינינו העלול להתעלל באיש חי, או לרצוח בדם קר.
"ובכן", הוא מסביר, "אינני יודע אם סיפרתי לכם שהתחלתי פעם ללמוד רפואה באוניברסיטה ברומניה... זה... זה היה לפני זמן רב, לפני שהגרמנים נכנסו. חשבתי שאהיה פעם רופא גדול. אתם מבינים, היתה לי משפחה עשירה... אחר כך באו הנאצים, וברחתי... הייתי עם הפרטיזנים, ואחר כך בצבא האדום, ואחר-כך בבריגדה העברית, שהגניבה אותי לארץ... כמובן, לא היה לי כסף להמשיך בלימודים, וגם לא ידעתי עברית, ולכן אני פשוט פועל שחור, נושא משאות בבית-חרושת אחד... אבל לפעמים אני חולם על חזרה ללימודים... ועכשיו, כשראיתי את כל ההרוגים, רציתי פשוט לבחון את עצמי אם אני יודע משהו באנאטומיה..."
הוא מוציא מטפחת מלוכלכת מן הכיס ומנגב את הזיעה ממצחו.
משהו מבריק נופל על הארץ. שיני זהב.
ג'וקר מסמיק שוב. "ראיתי את זה בפיו של ההרוג, והרי הוא כבר לא צריך את זה..."