"טוב מה אתה מתרגש?" מעירה במבי. "תראה, שם מונחת אשה הרוגה!"
"היא היתה אצל המצרים" מספר ג'וקר. "לא יודעים מה בדיוק עשתה פה... אני חושב שלא אנסו אותה".
האשה שוכבת על גבה. מישהו ירה כדור בחזה, כנראה מטווה קרוב. יש לה עינים שחורות, והזבובים צובאים עליהן.
* * *
"שופעות עיניך אור ירוק..."
בכפר פעילות גדולה. לפני שעה באה פקודה מן החטיבה להעתיק את העמדות מערבה, מרחק של קילומטר וחצי, לרכס הסמוך. לרגל המאורע שיחררו אותי מכהונתי כרץ פלוגתי והחזירוני למחלקה שם עוסקים הכל באריזה.
בין האנשים שורר אי-רצוו רב. מכל הפקודות האפשריות, הרי הפקודה להעתיק עמדות ממשלט אחד למשנהו היא הבלתי פופולרית ביותר. הכל נראה כה חסר-טעם - מתחפרים, זזים כמה מאות מטרים, ושוב מתחפרים, זזים. האדם המתכנן את ההעברה במטה מעביר, רק את אצבעו מנקודת-גובה אחת לחברתה. לגבי האנשים פירוש הדבר עמל של ימים ולילות - נשיאת משאות, התחפרות, משיכת גדרי תיל.
"זה תמיד ככה בחיל הרגלים המטונף הזה", מקלל ג'מוס, "רק גומרים לחפור קבר במקום אחד, וכבר פוקדים עליך לזוז ולחפור במקום אחר..."
"חושבים שאנחנו בהמות משא..." רוטן מונדק.
אנחנו באמת דומים קצת לפרדות עמוסות. אני נושא על גבי ילקוט מלא חפצים - "ציוד למערכה של שבועיים" - ורובה, ובחגורתי מאה כדורי רובה, שלושה רימונים ואת-חפירה, קובע הפלדה מעיק על ראשי ובכל יד אני נושא תיבה מלאה פגזים של