* * *
"שופעות עיניך אור ירוק..."
אני מזמזם מתוך עצלנות. שוכב אני על גבי, ראשי נשען אל עץ, ואני מעיף מבטים לאים לעבר השטח המצרי.
ג'מוס ואנכי התנדבנו להשאר כל היום "בתצפית". מקום התצפית הוא כרם קטן, מרחק של כמה עשרות מטרים מגדר התיל של המשלט. שורר בו שקט עילאי.
במשך שעה-שעתיים קראתי בספר אנגלי של סיפורים קצרים. הסיפורים ריתקו אותי, ורק לעתים רחוקות מצאתי שהות להשקיף לסביבה. אין גם מה לראות - רק הכפר הסמוך, שתושביו נטשוהו בלילה בו נכבשה בארחאבה.
גם ג'מוס קורא ספר אנגלי. רוב החיילים קוראים אנגלית. המעטים היודעים לקרוא רק עברית קוראים רומאנים זעירים מתורגמים. מן היום שהתגייסתי לא ראיתי אדם קורא ספר של ספרות עברית מקר רית. משום מה אין בה כדי למשוך את לב הצעירים. לוא היו הסופרים מצטרפים ליחידות צבאיות ממש וחיים את חייהן, היו מבינים מה תלושות יצירותיהם. השפה נבובה מדי והעלילות אינן מרתקות. "בוא לחרבן," מציע ג'מוס.
"עזוב", אני מסרב, "אין לי כוח".
הבדידות היא נהדרת. אין לאדם אפשרות להיות בודד בצבא. אוכלים, ישנים, מתקלחים ועוגבים בחברה. להיות לבד - שני אנשים בכרם - במשך כמה שעות, כשהשמש מחממת את גופותינו הערומים למחצה ואין צורך להזיז אבר- זהו גן עדן, התענוג הגדול ביותר בחיים.
"מצחיק נורא," מהרהר ג'מוס.
"מה?"
"לפני שבועיים הרעשנו עולמות כדי לבוא הנה..."