פרק ח.
הפצוע השני גונח. ראשו תלוי על צידו, כאילו לא נותר לו עוד הכוח לישרו. נדמה לי שצבע עורו כהה יותר מאשר היה בערב. הוא נראה אדמדם-כחלחל, כצבע פניו של אדם טבוע.
פסוקו של שיר מנקר במוחי. נשמה מפרפרת... איזהו השיר? היכן שמעתיו?
"אשר המוות בו.
אשר פירפר בצפורניו ולא אופל..."
מלים,מלים, מלים. השמע המשורר את קולה של נשמה המפרפרת בצפרני המוות? האם שמע מימיו הריקה איומה זו? האם שמע את הגניחות? מדוע מותר למשוררים ולסופרים לכתוב על דברים אשר אין הם יודעים אותם? מדוע מותר להם לפאר את המלחמה, את המוות, את היסורים האחרונים של יצור עלוב וחסר-ישע?
מטילים עונש על המוכרים רפיאות-כזב, על הסוחרים המשתמשים במשקלות מזויפים. מדוע אין מטילים עונש על המזינים את נפשנו במלים מזויפות?
הנשימה החורקת ממלאה את החדר. רגע אחד היא מתגברת, כטרטורו של מטוס הצולל לקראתך, ורגע שני היא נפסקת כליל. אני נבהל ונושא את ראשי כדי לקרוא לאחות, אך הנה נשמעת שוב החריקה הצרודה, מסתיימת באנחה ממושכת, פוסקת ומתחילה שוב.
- הוא נושם בצרורות! - עולה בדעתי. רעיון אוילי. זוהי נשימתו של אדם הנוטה למות.
אינני יכול עוד לחשוב. אני נאלץ להאזין לחריקה קטועה זו,