דעתנו מן המצב העדין. בינתיים היא זזה אנה ואנה, בהפשה אחרי ישיבה נוחה, ודעתנו אינה מוסחת כלל.
"אתה כאן המפקד?" שואלת הבחורה את ג'מוס.
ג'מוס עושה תנועה של ביטול ענוותני. "אני רק מפקד פלוגה".
הוא מודה.
"באמת?" הבחורה שולחת בו מבט של הערצה, וחדלה להתבייש. "מדוע אין לך סימני-דרגות?"
"כוונתך לכתפיות האלה?" ג'מוס שולח את ידו לכיס חולצתו ומוציא מהן שתי כתפיות של סרן. "רגיל אני להסירן בהיותי בתל* אביב. איני אוהב לענוד את הסימנים לעיני הבריות".
"למה?" ענוותנות כה רבה חורגת מתחום התפיסה של הבחורה.
ג'מוס מחייך חיוך של עליונות. "הלא תביני, מעדיף אני שהבריות יעריכוני כאדם, ולא כנושא-דרגה. אחרי ככלות הכל, כל משתמט בתל-אביב עונד בימים אלה דרגה של סרן, ואין זה נאה למפקד קרבי להידמות אליהם".
הערצתה של הבחורה גדלה מרגע לרגע.
"האם אין זה משפיע לרעה על האנשים שלך שאינך עונד את הדרגות?
"להיפך," מבטיח לה ג'מוס. "מפקד טוב אינו שולט באנשיו באמצעות הדרגות, אלא בכוח אישיותו. מלבד זאת, האנשים אוהבים מפקדים דימוקרטיים, ובראותם כי אנו מתהלכים בתל-אביב במדיי טוראים הם רוחשים לנו כבוד רב יותר".
"אבל במחנה אתם לובשים את הדרגות?"
"לצערנו כן, כי אין לנו ברירה!" נאנח ג'מוס. הוא קורץ לי בעין. "מוטב שנענוד שוב את הכתפיות".
"ומה אתה?" פונה הבחורה אלי.