מעבר לרכס הקרוב...
"אנחנו, מפקדי-הפלמ"ח הוותיקים, איננו רואים בדרגות..."
ג'מוס פותח בנאום-הסברה מקיף. רברבן ארור. אך בעצם, מדוע לא? יש לו שפם, מעיל-הסוואה ואקדח גדול, והוא בודאי מוכשר להנהיג פלוגה בקרב יותר ממפקדי-פלוגות רבים שהיתה לי הזכות להכירם בשנה האחרונה. מעטים יכולים להתפאר שהשתתפו במספר כה רב של קרבות. הוא בוגר בית-ספר גבוה, המארוקאים שלנו מעריצים אותו, והוא שולט בחמש או שש שפות. הוא באמת שרת בשעתו בפלמ"ח, אך עבר עם פרוץ המלחמה כטוראי פשוט לחי"ש, כי החליט להימנע מלקבל על עצמו תפקיד אחראי מאד שלא נעם לו.
אולם בצבא, כמו בכל משטר טוטאליטרי, אין הסגולות האישיות של האדם קובעות אלא במעט. הכל עולים בדרגה לפי חשבון אחיד, פחות או יותר. מוסא המם-כף היה פחדן בחסד ונטול כל כשרון, אך מפאת הוותק שלו בהגנה פיקד במשך שמונה חדשים על כיתה שכל אחד מאנשיה עלה עליו בנסיון קרבי, בכשרון אישי ובאומץ-לב. אם המלחמה תימשך זמן מספיק וייהרגו מפקדים בקצב מתאים, יהיה ג'מוס בעוד שנה מפקד-מחלקה ובעוד שלוש שנים מפקד-פלוגה. לוא היה אידיוט גמור ופחדן, לא היתה הקריירה שלו משתנה בהרבה, להיפך, מן הסתם היה משיג העברה לאחד המשרדים בעורף, שם כבר הספיקו חברינו לשעבר ממחנה האימונים הגיע לדרגות של סגן-ראשון וסרן.
הצבא הוא בית-חולים מצוין לכל החולה ברעיונות טוטאליט-
ריים. חולשותיו, הטבועות בטבע מהותו, גלויות לכל עין. אין הצבא יבול להיות מנגנון יעיל, מפני שהכל מודים כי מצוה היא "לדפוק אותו", להשתמט ככל האפשר ולהתבטל - פרט לאנשי היחידות הלוחמות ממש, המתקינים לעצמם משטר השונה מאד מן המשטר הצבאי הרגיל. הצבא דורס את האדם ושובר את רצונו, וממילא אינו