מסוגל להפיק ממנו את התועלת הרבה ביותר. כשאין הצבא דורס את האדם, הוא משחית אותו. קצין, החפשי למעשה לנהוג בפקודיו כאוות נפשו, סופו להיכנע לפיתוי הקל ולנהוג בהם בשרירות-לב... "אולי יש לכם סיגריה?" מתחננת הבחורה. כמעט שכחתי אותה.
הסיגריות בכיסי, אך איני יכול להגיע אליהן כשהיא יושבת עלי.
"הואילי נא לזוז קצת ימינה", אני מבקש. היא זזה ויושבת בחיקו של ג'מוס. אני מוציא שלוש סיגריות ומחלקן.
"ועכשיו", אני פונה לג'מוס. "הואיל לתת לנו אש".
הוא בולע את הקללה העולה על שפתיו, מעביר את הבחורה לחיקי ומפשפש בכיסיו. גופה רך וחם.
אנו מגיעים לפרשת בית-דגון. נחמיה הנבזה קנא בנו, כנראה, ונסע במהירות השטן.
"אולי תביאו אותי לסרפנד?" מציעה הבחורה.
ג'מוס מסתכל בי. לא היה איכפת לנו לבלות עוד רבע שעה במצב הנוכחי. אך למעלה עומדים האנשים, והם רועדים ורטובים.
"לדאבוני הרב אין לנו אפשרות", מתנצל ג'מוס. "אנחנו יוצאים לסיור חשוב. אך נוכל להביאך עד ראשון-לציון".
"לא, תודה!" הבחורה כועסת. נראה שהיא רגילה לכך שהחיילים ממלאים אחרי בקשותיה. אולי גם נדמה לה שהדבר מגיע לה, אחרי שישבה על ברכינו. ג'מוס, הג'נטלמן, פותח לה את הדלת. אנחנו ממשיכים בדרך.
במחצית הדרך לראשון לציון משתעלת המכונית. ועומדת.
נחמיה מקלל, יורד, פותח את כיפת-המנוע, בודק ומושך בכתפים. המכונית מקולקלת. זה טבען של מכוניות צבאיות. הנהגים אינם קשורים אליהן בלבם, ומשמידים אותן בקבלנות בנסיעתם המרושלת.