שיעור מספר 2 בתורת המשטר הטוטאליטרי.
המפקדים יורדים. המארוקאים יושבים למעלה, צפופים כדגים קפואים. יאנק טוען שהוא מבין במכוניות ומתחיל לטפל במנוע. הקור איום. לאנשים איו בגדי חורף. הציוד המעט הנשלח אלינו מצטמק בדרך - תחילה לוקחים אנשי המחסן את הטוב בעיניהם, אחר-כך המפקדים, אחר-כך ה"וותיקים", וכשמגיע תורם של אנשי הגח"ל לא נשאר כלום. ג'מוס ואני, שמסרנו את מעילינו לאנשים עוד בתל-אביב, קופאים מקור. שינינו חורקות.
"נסה להדליק!" קירא יאנק. נחמיה דורך על הכפתור, ופתאום אור מסביב. יאנק הפך עמוד אש. בגדיו נרטבו בבנזין ובוערים. משתררת בהלה כללית. המארוקאים צועקים וקופצים ארצה. אני מחפש שמיכה ואיני מוצא. רק יאנק עצמו אינו מאבד את השליטה על עצביו. הוא מתגלגל בחול ומכבה את עצמו.
צריכים להביאו מיד לבית-חולים. פניו וידיו השחירו. בגדיו קרועים, אולי אפשר להשיג עזרה ראשונה במשטרת בית-דג'ן? כיצד להגיע לשם כשהמכונית אינה פועלת?
"אני ארוץ", ממלמל יאנק. אני מצטרף אליו ושנינו רצים. יתכן שהרוח הקרה מפחיתה את כאביו. אני סופר את הצעדים בקול רם, כדי להסיח את דעתו. יאנק מהדק שיניו, רץ ושותק.
באמצע הדרך משיגה אותנו המכונית, שהתחילה בינתיים לפעול. ג'מוס מעמים עליה את יאנק, והם נוסעים ליפו. אני חוזר אל האנשים.
המחלקה עומדת על הכביש כעדר שאין לו רועה. אדם אחד שוכב על הארץ. מתוך דברי האנשים, חלקם בצרפתית וחלקם בעברית, אני מבין שישן במכונית עד ששמע לפתע את הצעקה "אש!", פקח את עיניו וראה את הדליקה. הוא קפץ בבהלה קפיצת-שחיין כשראשו קדימה, ולקה, כנראה, בזעזוע מוח.