מטר קל יורד עלינו. אנחנו צריכים לחכות למכונית. אין ברירה, בינתיים עלולה המחלקה כולה לחלות בדלקת-הריאות.
מכונית-משא מתקרבת. אני עומד על הכביש ומנפנף ביד. היא כמעט דורסת אותי. ברגע האחרון אני קופץ הצידה, והיא ממשיכה כאילו לא ראתה אותי כלל.
הדקות עוברות. אנשים אחדים מתחילים להשתעל. הם מתלחשים בצרפתית, ואני מבין שהם משוחחים על הימים הטובים שבילו במארוקו, לפני שנטרפה דעתם והתנדבו לשרות צבאי בארץ. כביש רטוב בשעות הקטנות של הבוקר, אשר בו עוברית מכוניות נהוגות בידי נהגים סאדיסטיים, אינו המקום הנוח ביותר לחינוך ציוני.
עשר דקות. עשרים דקה. מרחוק מופיעים שני אורות. אני עומד שוב באמצע הכביש ומנפנף בידי כטחנת-רוח. מכונית פרטית מהודרת. היא תספיק להעברת הפצוע.
המכונית ריקה. הנהג עוקף אותי, יורד בשני גלגלים מן הכביש מבלי להאיט את המהירות, ונעלם. נראה שיש לו נסיון רב בתמרון זה.
ממזר! אני מקלל. חתיכת טינופת! נבילה סרוחה! בן-זנונים ארור! לפני שמונה חדשים עוד לא חעזת לנסוע בכביש זת קפצת על "כביש הבטחון" הרעוע ולבך שמח בראותך את כובע-הגרב מופיע בצד הדרך. עכשיו אתה גיבור, חרא שכמותך. עכשיו לא איכפת לך שמחלקה שלמה תעמוד על הכביש כעני בפתח, ובלבד שתחזור לרבץ למענך במשלט מסריח. הלואי שהערבים היו חותכים את אזניו ושמים אותן בפיך המטונף. הלואי והיית נופל לידינו, אמיץ-לב שכמותך...
הגשם גובר, ואתו גובר כעסי. ברגע זה מסמל הנהג בעיני את כל אותו "עורף" שנוא, זה השוכב באלף מיטות נוחות וחמות, ובז לנו, זה שהרס את הרוח היפה של יחידותינו וכפה עליהן משטר שנוא, זה שספסר בדם חברינו בטרם הספיק לקרוש. צריכים ללמד אותם לקח, את כפויי הטובה האלה.