עולה בי הרצון הפשוט, הפרימיטיבי, להשתמש בנשק, לפגוע באדם. אינני מאבד את השליטה על עצמי. אין זה אותו מצב של אבדן-החושים אשר הרופאים רגילים לכנותו בבית המשפט "טירוף דעת זמני". אני פועל בהכרה מלאה.
אני מוציא את אקדחי מנרתיקי.
האנשים משתתקים. בדומיה הפתאומית משמיעה הדריכה נקישה חדה. אינני נוצר.
אני חייל. כחייל החלטתי, ככל חברי, שחובה היא לירות בחבר המפקיר פצוע בשדה-הקרב. בקורם המם-כפים הורוני שתפקידי לירות בפקודי אם הוא מסרב לזנק קדימה בהסתערות או עורק בקרב. ידעתי שמקרים אלה עלולים לקרות, וכי אז אצטרך להשתמש בנשק ואולי להיות לרוצח, כדי להגן על אותם כללים פשוטים אשר חיינו תלויים בהם. אך כל אלה היו ענינים של חובה, בלתי-נעימה אך.הכרחית, שהיתה עלולה לנפול עלי. הפעם גובר בי היצר להרוג בן-אדם, מרצון, כמעט מתוך הנאה.
תאוות-הרצח שולטת בי. ברגע זה אני יודע שאשתמש בנשק.
מרחוק נראים שני אורות. אני מרגיש כיצד עוצרים האנשים את הנשימה.
מכונית-משא מתקרבת. הנהג רואה אותי ואינו מאט את המהירות. אני משמיע שריקה חדה במשרוקית. באותו רגע נוגה אור הפנסים על זרועי הנשואה והמחזיקה באקדח.
המעצורים משמיעים חריקה צורמת. המכונית נעצרת כמעט במקום.
"אתה לוקח פצוע לבית-החולים ביל"ו", אני פוקד על הנהג.
"אבל אני לא נוסע לשם. אני נוסע לגדרה".
אני מכוון את האקדח אל חזהו.
"בסדר, בסדר!" הוא מגמגם. "העלו אותו למעלה".