"עלו!" אני פוקד על האנשים. הם מטפסים על הדפנות.
"אינני לוקח בני-אדם", עומד הנהג על שלו. "רק את הפצוע". "באמתו" אני מלגלג, ומשחק באקדח. היצר הרצחני חלף, ואני בז לו בוז אינסופי.
הוא לוקח עשרים איש ונוסע.
נותרנו עשרים וחמשה איש. אם נמשיך לעמוד במקום עוד חמש רקות נחלה כולנו. אני מרגיש עייפות איומה, אדישות גמורה. אך יודע אני שאם יחלו מחצית האנשים אצטרך לעלות למשלט עם המחצית השניה בלבד, ופירוש הדבר יהיה שמירות כפולות וסכנות כפולות.
"לרוץ!" אני צועק.
איש אינו זז.
"אתה! אתה! ואתה!" אני דוחף אותם. אחד נשכב על הארץ.
"קום!" אני צווח ויורה כדור באדמה. הוא קם. אנחנו רצים. האברים הקפואים מתחממים.
"לשיר!" אני צועק.
אני פותח בשיר פורנוגראפי צרפתי, שלמדתי מהם. אינני מחונן בשמיעה טובה, וקולי צורם גם ברגעים כתיקונם. עתה הוא נשמע כיללת תנים צרודים. אין זה חשוב. אחד, שני, שלישי, מצטרפים.
"ליד הבלונדית שלי
טוב לישון, טוב לישון..."
אנחנו צורחים ורצים. הגשם מרטיב את בגדינו והכביש חל.
אולם הרגשתנו משתפרת.
מכונית באה אחרינו. אני מנפנף שוב באקדח ויורה כדור באויר, כהקדמה למשא-ומתן. אך עתח אין זה אלא אחיזת עינים. עבר ממני הרצון לירות.