"השתגעתן" קולו של ג'מוס. הוא חזר במכונית שלנו מבית-החולים.
האנשים מטפסים למעלה, ואני נכנס לתא.
"ימח שמו של כל העולם!" אני מתפלל.
כל העולם שרוי בגשם, השדות, הכביש, הלילה. באורות המכונית נראים רק קוי הגשם היורד. עולם אפל ורטוב. אנשים אפלים ורטובים. מחר נהיה כולנו חולים.
* * *
גשם. גשם. גשם.
אנחנו חוזרים בשעה מאוחרת בערב מחגיגית-נצחון באחת ממושבות הדרום. קצינים מפוארים ישבו ליד השולחן ונאמו נאומים מפוארים על הקרב שלא השתתפו בו. הלוחמים עצמם, טוראים ומפקדים, ישבו בפינה, עזובים ונשכחים; חבורה עלובה מאד. הם האזינו לנאומי התהילה, כאילו לא היו כלל מכוונים אליהם, וזכרו את מאות החברים שנפלו באותה מערכה...
המחלקה ממלאה את האוטובוס החשוך עד גדותיו. מחר בבוקר,
לפני עלות השחר, נעלה אל המשלט. בפעם הראשונה יהיו המארוקאים שלנו בחזית. בפעם הראשונה אצטרך לפקד על בני-אדם בפעולה. הספקנו לתת להם כמה שיעורים ברובה, שיעור אחד במקלע, ולא נתנו להם גם שיעור אחד באימוני-שדה ובאימוני-לילה. לפי התכנית היינו נאלצים להדריכם תחילה בתרגילי-סדר ובתס"ח. לפי המחשבה הצבאית זה חשוב יותר. מישהו בודאי מתאר לעצמו שיקבלו פני הסתערות מצרית ב"דגל 'שק", או יתקדמו בלילה לעבר מכונות-יריה מצריות בשדרת-מסע.
הגשם הזה! הוא יהפוך את המשלט לגיהנום. הוא ימלא את השוחות מים, ימרח את הנשק עוץ וידביק עקבים גבוהים לנעלינו. הלחימה בגשם היא אמצאת השטן.