ג'מוס עומד ליד הדלת ומנצח על השירה. יש לו קול ערב.
ממזר שכמותו, והוא אוהב לשמוע את קולו. הבחורים שרים. מה הם חושבים ברגע זהו בודאי סבורים הם שהחזית תהיה רומנטית. בעוד שתים-עשרה שעה כבר ידעו כי החזית היא שוחה בה מגיע הבוץ עד '*ברכים. תמונה עולה לנגד עיני. פלוגה של טירונים יוצאים להתקפת' לילה על בית-ג'מאל, שרים וצוהלים. מאה בחורים. עשרה, עשרים מהם חזרו בכוחות עצמם. אחרים חזרו בג'יפ שלי, שותתים-דם וגונחים. השאר לא חזרו כלל.
פנסי-המכונית מאירים קטע של גדר-תייל עזובה וקובע-פלדה אנגלי מנוקב. היכן אנחנו? כמובן, במשלט 125. פה עברנו בג'יפים שלנו באותו לילה, לפני שעלינו על שוחות המצרים. לצד הדרך שכב אדם מת. ראינו אותו בהושך ולא ידענו אם מצרי הוא או אחד מחיל-הרגלים שלנו.
"אטאנסיון!" צועק ג'מוס. "שימו לב, בחורים, כאן נערכה התקפת-הלילה הגדולה..."
מלבד היותנו מפקדי-כיתות הננו גם קומיסארים פוליטיים.
צריכים אנו להכניס את האנשים למשפחת הלוחמים. תפקיד חשוב הוא הנעדר לחלוטין מתפקידי צבאנו. שולחים לנו קציגי-תרבות, אנשים מן העורף, שהלוחמים מתיחסים אליהם בביטול סלחני. היו צריכים להטיל תפקיד זה על לוחמים וותיקים, שימשיכו לצאת עם האנשים להתקפות-כידונים ולעמוד יחד אתם בשמירת-לילה, לשמש דוגמה באומץ-לבם ובסבלנותם. אחר-כך יוכלו להסביר במלים פשוטות את אשר יש להסביר. ג'מוס היה מתאים לתפקיד זה. גם אני חלמתי על כך לא פעם. אך.בצבא שלנו אין מקום לכך. חדלנו מזמן להיות צבא מהפכני, וכבר הספקנו לרכוש את כל המגרעות של צבא סדיר חלוד.
מי היה החייל ששכב לצד הדרך? קובע-הפלדה האנגלי היה