שייך לו. המצרים חובשים קובעי-פלדה כאלה. אך במערכה על משלד 125 היו אותם הקובעים גם לשלנו.
חושך, טיפות גשם עדינות, שירה, חמימות של מחלקת בחוריה עולות בי מלים ומצטרפות לחרוזים. זה אחד מחטאי. יודע אני שאין לי כל כשרון שירי. התחלתי בגיל צעיר מדי לעסוק בענינים צבאיים ופוליטיים. שירה ופוליטיקה אינם מתמזגים. בכל זאת קשה, לפעמים, להתאפק.
הוא שכב בצד הדרך
עת דהרתי בג'יפ אל הקרב.
הוא שכב ערירי ובלי-נוע,
המוות סגר את עיניו.
המכונית מזמזמת. שירת האנשים מגיעה אלי מרחוק. אני רואה את החייל, שוכב על גבו, ליד הקובע.
הלחם לצדי או מנגד?
את זאת לא אדע לעולם.
כה דומים בני-אדם אחר מוות,
אחד הוא צבעו של הדם.
מתי היה זה? כמעט חמשה חדשים חלפו מאז. ההודעה בודאי כבר נשלחה למשפחה, איזה לבלר, באחד המשרדים, נטי, לידו את הכרטיס האישי. שם היה רשום: "במקרה של פגיעה להודיע ל..." כמה פעמים מלאנו שאלון כזה? לפני כל התקפה היתה המזכירה באה ומבדחת את רוחנו בצורה זו.
אך ידעתי - גם לו היתה אם,
וגם לו, במרחק, חרד אב.
אי-שם יושבים ומבכים הם
את הבן שיצא ולא שב.