תאווה מינית. זה הכל. לא היה לנו פנאי להיות בני-אדם שלמים, היינו תמיד עסוקים מדי. משחק אקדחים, כרוזים, עתונים בלתי-חוקיים - אלה היו שעשועינו* אנחנו רק חצאי בני-אדם, מכונות-עבודה, מכונות-לחימה.
"בחורה, כן, כן, כן!
בחורה, לא, לא, לא!
בחורה על שתי ברכי..."
המארוקאים צוהלים. לנו אין שירים כאלה. אפילו ההמנון שלנו הוא שיר של בית-קברות.
ידי נוגעת במשהו חם. מישהו יושב במקומו של ג'מוס. מי זה? אה, שולה הקטנה. אני מלטף אותה בהיסח הדעת. היא נצמדת אלי. מוזר נורא. מעולם לא עלה על דעתי ששולה היא בחורה. היא קטנה ושקטה ושחומה, ואיש אינו שם אליה לב. היא עובדת באיזה מקום בגדוד - במחסן, במטבח או באלחוט, איני יודע היכן.
"היי, נשתה, כן, כן, כן!
היי, נשתה, לא, לא, לא!
הגביע עד תום..."
האוטובוס רונן. מסביב חושך, והגשם מצליף על הגג. בחוץ קר, ובפנים חם, חום גופם של חמשים גופים היוצאים מחר להיפצע וליהרג, שהם אוהבים אותי ושאני אוהב אותם.
ידי חודרת אל מתחת לאפודתה של שולה ומלטפת את גופה הקטן. יש לה גוף חמוד, ואנחנו כלל לא ידענו. זרועה על גבי. היא מתביישת ופוחדת, מן הסתם לא חיבקה מימיה בחור. איש לא שם אליה לב. דרושה מלחמה, דרוש משלט רטוב, דרושות שוחות מלאות בוץ, כדי שישימו אליך לב, שולה הקטנה, כדי שירגישו שאת בחורה, שיש לך נשמה וגוף, שאת יכולה לתת לבני-אדם כמה שעות יפות. אולי השעות האחרונות בחייהם.