האוטובוס נכנס למחנה, והאורות נדלקים. אני מסיר את ידי מגופה, והיא מפנה את פניה. באור היא מתביישת.
הבחורים יוצאים בהמולה גדולה.
"יש לנו עבודה", אומר ג'מוס. "יוצאים בשלוש בבוקר. צריכים לפקח על אריזת החפצים..."
"אני חוזר עוד מעט", אני ממלמל.
ג'מוס מסתכל בי, מרים את גבות עיניו ומהרהר.
"אה - אין דבר," הוא מחליט. "אל תמהר. אני כבר אסתדר".
מאז נפצע יאנק, המם-כף השלישי, נשארנו רק שנינו לבדנו אחראים למחלקה של חמשים איש המדברים בחמש שפות.
אני מוביל את שולה אל אהלי פלוגת המטה. הגשם עודו מטפטף, ואני פורש את מעילי העבה על ראשינו. מעיל טוב הוא. לקחתיו בבארחאבה, בשדה ההרוגים. קודם לכן היה שייך לסרג'נט מצרי נמוך ושמנמן. הוא נהרג מדקירת כידון בבטנו. מעילו נשאר בבונקר ולא נפגע. הוא פרוש על ראשינו, ומתחתיו אני מחבק את שולה הקטנה.
שולה מאיטה את צעדיה. באהלי המטה הכל שקט. פה ושם בוקעת נחרה עמוקה מפתחו של אוהל. רק בצריף האלחוט עוד דולק האור, וקול רדום של בחורה מקשקש מלים חסרות תוכן.
"הלו - בועז - משה - גימל - חמש - הודע - עוצמת - איתותי - בועז - משה - גימל - עבור.:."
אנחנו עוקפים את מעגל-האור של הצריף ותועים בין האהלים.
המחנה עודו חדש, ועדיין לא התרגלנו אליו. אהלי הבנות טובים משאר האהלים. יסודותיהם מרוצפים כראוי, ויש להם גם קירות-אבן נמוכים.
"כאן אני גרה", אומרת שולה בקול מהסס.
"כן", אני מאשר.