"שלום!"
"אני נכנס!"
"לא", היא אומרת בבהלה ואוחזת בי.
אני מרים אותה בזרועותי, מתכופף קמעא, ונכנס. דרושות לי כמה דקות עד שאני מתרגל לחושך. באוהל חמש מיטות. על ארבע מהן שוכבות בחורות וישנות. אני מניח את שולה על המיטה החמישית, שוכב לידה ופורש שמיכה עלינו. המיטה קפיצית וחורקת.
שולה אחוזה פחד. אין היא יכולה להפליט הגה, מחשש פן תתעוררנה הבנות. אני מצמיד את פי אל פיה. שיניה נפתחות לאיטן ולשוני מחפשת את לשונה. לשונותינו חבוקות ומשוחחות ביניהן.
"הנח לי", אומרת לשונה, "אם יתפסו אותך כאן ישימו אותך בבית-הסוהר".
"טיפשונת קטנה", עונה לשוני, "בית-הסוהר חם ויבש, והמשלט רטוב וקר. השוטרים הגדודיים יביאו בירה מן הקנטינה, את תבואי לבקרני ואין מם-כף אחר שיצא במקומי".
"תהיה שערוריה", אומרת לשונה.
"אשה קטנה", מלגלגת לשוני. "בעירק-אל-מאדי אין שערוריות"
רק מוות יש שם, ואברים מרוסקים..."
"אתה לא תמות", קוראות ידיה וחובקות אותי.
"כולנו נמות", עונה ידי, "כולנו נמות, אך מפני שלא נרצה למות נתכופף בשוחות מלאות-מים ונזחל בבוץ ונהיה עלובים מכל חיות השדה..."
"שכח את כל זה..." מתחנן גופה.
"אני רוצה לשכוח", משיבה ידי. "בחוץ גשם וקור ומוות ואת חמודה ועדינה..."
המיטה השניה חורקת וקול בחורה שואל מתוך שינה: "האם את שם, שולה?"