שולה קופאת לידי מרוב פחד.
"כך, היא ממלמלת.
"האם היה יפה?"
"חמד!"
המיטה חורקת שנית, וכעבור רגע נשמעת שוב נשימה כבדה ואיתנה.
אני מנשק את שולה עד שנשימתנו נחנקת, אני מועד את גופה הקטן עד שצלעותיה כמעט נשברות, ולרגע קט נשכח העולם בחוץ, זה העולם המטונף, המכוער והמרופש, וחיים יפים גועשים בנו, מזדקפים ומתפרצים, שוטפים אותנו בחומם.
עצבות גדולה יורדת עלינו. אנחנו שוכבים זה לצד זה ללא נוע, לחיה על לחיי, נשימתה החמה מלטפת את צוארי, ואני רוצה לשכב כך עד סוף העולם, עד תום הזוועות, ואני יודע שאקום בעוד שעה, שאוביל עשרים ושלושה צעירים חפים-מפשע אל בית-המטבחיים, ושאיש מאתנו לא יחזור משם שלם בגופו ובנפשו...
* * *
טיפות גשם זעירות, עדינות, דקיקות...
אני יורד ממכונית האספקה ונכנס למחנה. שטח הפלוגה ריק לגמרי. הכל נמצאים במשלטים.
ג'מוס ואנכי החלטנו כי די למחלקה במפקד-כיתה אחד במשלט.
לפיכך נעלמים אנחנו בתורנות. פעם בשבוע נוסע הוא לרופא-האזניים ברחובות, ופעם בשבוע נוסע אני לרופא-השיניים במחנה. אמנם, שיני בסדר גמור, אולם יש לי פתקה של הרופא אשר כמה מלים לטיניות רשומות בה. על סמך פתקה זו יכול אני לקבל חופשה בכל עת שאני מחליט להשתמש בה. הרב-סמל אינו מבין לטינית.
אני מציץ לתוך האוהל, מכניס לילקוט את הבגדים הצואים ואת ספרי-הכיס שסיימתי קריאתם ומתכונן להחתים את החובש במרפאה