על הפיתקה לפני שאמשיך בנסיעה לתל-אביב. אוהלבו הוא נאת-מדבר במחנה עלוב זה. ג'מוס ואני ריכזנו בו את כל השלל ששדדנו במשך השנה - את הכורסא הגדולה שלקחנו מן האצ"ל ביום אלטאלנה, את הנרגילה שרכשתי באל-חודאד, שני כסאות שהוצאנו מבית-קפה יהודי שבו נדרש מאיתנו מחיר דב מדי תמורת גביע של גלידה עם קצפת, שולחן מתקפל של מטה-גדוד מצרי וכוננית לספרים שמצאנו במחנה אנגלי עזוב. אפשר לחיות במקום הזה.
בדרך למרפאה ננעץ בי זוג עיניו של פיני. פיני שייך למטה הגדוד, בחור בעל פנים טראגיות וכתפים כפופות, אשר א*ש אינו יודע מה בדיוק תפקידו.
"טוב שאתה כאן", הוא אומד וטופח על גבי. "יש לי ג'וב בשבילך!"
"מצטער", אני משיב בחפזון. "אין לי פנאי!" לפיני אין דרגה, ואינני מחויב לקבל ממנו פקודות.
"אל תרוץ, חביבי. שמע קודם מה הענין. זה מפעל אנושי".
"מפעל אנושי?"
"דרושים לי כמה מתנדבים לאזכרה".
"איזו אזכרה בראשך?" אני שנא אזכרות. במשך כל ימי המלחמה השתמטתי מהשתתף בהן. "למי?".
"אנחנו עולים אל קברו של סאנשו. בעוד חצי שעה יבואו ההורים".
"אל תשתטה. סאנשו לא נקבר כלל. סאנשו נשאר בשדה".
"חבר יקר, אתה טועה", הוא מודיע בקול עדין. "סאנשו נקבר כדת וכדין!" הוא מזכיר את אחד הישובים בדרום.
"אתה חושב שאני אידיוט? סאנשו היה חברי הטוב ביותר, ואני זוכר שהיה בין תריסר הפצועים שנשארו בבית-ג'מאל!"
פיני מאבד את סבלנותו. "הואל נא לקחת פטיש ולדפוק את זה