לתוך ראשך: סאנשו קבור. הכינונו לו קבר יפה. אפילו שמנו עליו שלט".
"זוהי רמאות!"
הוא מושך בכתפיו. "בבקשה, אם אתה מתנדב להודיע להם שסאנשו נשאר בשדה... יש לך הזדמנות. ההורים יבואו בעוד חצי שעה".
אני שותק. לא עלה על דעתי שלסאנשו יש הורים.
"שמע, חביבי", מחנך אותי פיני. "אתה ואני יכולים להסתפק בזה שאנו יודעים כי סאנשו מת. ברור שהמצרים קברו אותו באיזה מקום. אבל להורים זה לא מספיק. ההורים צריכים קבר".
,אז תביא אותם לערימת אדמה ותניח להם לבכות שם?"
"אני פסיכולוג", מודיע פיני. "עיקר החיים הוא האמונה. ההורים ימצאו נחמה באמונה שסאנשו קבור שם. זה יעזור להם להתגבר על המשבר הראשון, עד שיתרגלו לרעיון שנשארו בלי בן".
"אולי תיקח מישהו אחר במקומי להצגה זאת?"
"היה ילד טוב", הוא טופח על גבי. "חבר צריך לעזור לחבר.
אני אחראי לך שאם תמות בקרוב, בעזרת השם, נסדר גם להוריך ערימה יפה עם שלט".
"תודה!"
אנחנו נוסעים למקום. על גבעה קטנה יש קבר טרי, חפור כראוי. בין פרחים מתנוסס שלט הנושא שם. בין החברים לא ידע איש מה שמו של סאנשו. מאז נתתי לו כינוי זה, ביום הראשון במחנה האימונים קרא לו כך כל הגדוד.
עוד קבר. מוזר כיצד השתנה יחסנו לקברים מאז התחלת הקרבות. את ההרוג הראשון שלנו עוד קברנו בטכס צבאי. המם-פא נאם. ואנחנו ירינו שלוש יריות-כבוד באויר. במשך כמה חדשים עוד היינו מסכנים את חיינו כדי להוציא חבר הרוג משדה-הקרב. אולם