במרוצת הימים עלה בדעתנו כי זוהי טפשות. אין עוזרים לאדם מת כשמשכיבים לצידו מת שני. הרוגים שהוחזרו לקוינו יצאו מתחום ראייתנו. מישהו אסף אותם ומישהו קבר אותם, השתדלנו להתרחק ממקומות אלה ככל האפשר.
אף אחת מכל הכנות שלנו אינה ראויה יותר להערצה מרבקה, הבלונדית הקטנה והעדינה, שתפקידה היה למיין את ההרוגים בתחנת האיסוף ולזהות אותם. אחרי התקפת-טבח גדולה, בה השתתפו גם יחידות מן הפלמ"ח, עברה על פני ההרוגים והשמיעה לבסוף אנחה עמוקה של הקלה. "מצוין", אמרה. "אין אף אחד מהחטיבה שלנו...
* * *
הורי סאנשו הם אנשים פשוטים. עבודה במשך שנים רבות חרשה קמטים בפניהם. עיני שניהם אדומות. מפעם לפעם משמיעה האם בכי חנוק, ואז טופח האב בעדינות על גבה והיא משתתקת. סאנשו היה בן יחיד.
טיפוס מוזר, סאנשו. הוא שנא את המלחמה מן הרגע הראשון.
הוא צחק למעט האידיאליזם שהיה חבוי בנו, והוכיח לנו השכם והערב שאנחנו מקריבים את עצמנו לטובתה של חבורת משתמטים. לא היו לו כל אשליות, ובמיטב יכולתו השתדל להפיג גם את האשליות שלנו. לא היתה לו גם אותה סקרנות ילדותית, המהולה בהרפתקנות, שאפשרה לרבים מאתנו להעמיד פני גיבורים.
"מדוע אתה נשאר פה בכלל?" היינו שואלים אותו תכופות.
"אני?" הוא היה מסלק מעל מצחו את שערותיו הדלילות בתמהון. "אני לא נשאר כאן. לא נותנים לי לעזוב, זה הכל. רק יחפשו אנשים בשביל קורס של משתמטים, ואני אסתלק".
הקורם הראשון היה לאלחוטאים. "זה חודש ימים של ביטוח חיים!" אמר סאנשו, והתנדב. כעבור חודש חזר לגדוד, ומאז יצא לקרבות כשעל גבו מכשיר שמשקלו 17 ק"ג.