"אידיוט!" אומר סאנשו. "מה הוא מקשקש שם בקומקום? הוא רוצה שכולם ייקברו באדמה? אם ייהרגו כולם לא יהיה מי שיעמוד דום לפניו ויצדיע".
"קרבן יקר היה", ממשיך הנואם. "אולם הוא הקריב את עצמו,
כשם שכולנו מוכנים להקריב את עצמנו, למען המולדת..."
סאנשו פורץ בצחוק. "למען המולדת? איזו מולדת? לי כבר אין מולדת. רק לאנשים חיים יש מולדת. למתים אין. לוא הייתי חי יכולתי לעשות משהו, לעבוד, להרחיב את בית-המלאכה שלי. מה אני יכול לעשות עכשיו? רק לזבל את האדמה".
"הוא היה בין הראשונים שיצאו..."
"היתה לי ברירה?" מלגלג סאנשו. "כולם בלבלו לי את המוח, מאז נולדתי, קודם ההורים, אחר-כך המורים, אחר-כך המדריכים: אנו חיים כדי לשרת את המולדת. לא למדתי שום דבר אחר". הוא מגרד את אזנו, כפי שהיה רגיל לעשות בהשמיעו פסוק פילוסופי. "אתה יודע מה? צריכים למות כדי לדעת איך לחיות. דרוש דיסטאנץ".
"צבאנו המנצח יזכור..." הנואם מתחיל להתלהב.
"מה אתם משחקים בנדמה-לי?" מלגלג סאנשו. "אתם לא צבא מנצח, אתם צבא מנוצח. טוב, עצרתם את המצרים. אבל מה השגתם? המדינה שחלמתם עליה בשוחות מתה עוד לפני שנולדה. במקומה הקימו לכם מדינה בה ירקדו לכם הפקידים על הראש והמשתמטים יבעטו לכם בתחת. הכל יהיה כמו שהיה קודם, רק יהיה לכם דגל וסמל ותוכלו להתכונן למלחמה הבאה".
"נכבד את זכרו בזאת שנמלא את צוואתו", מכריז הניאם. "נהיה מוכנים, בכל עת ובכל שעה, עד הרגע האחרון של חיינו, לקום לפקודת המולדת ולצאת לקראת אויב..."
"מה אמרתי לכם?" צוחק סאנשו. "לכם אי-אפשר לעזור. כבר חושבים על המלחמה הבאה, ואיך למות מות גיבורים".