"אז מה אתה רוצה?" אני שואל אותו בלחש. "שלא נלך? נחכה עד שהערבים יבואו וישחטו אותנו?"
"חמור!" נוזף בי סאנשו. "אף פעם לא היית פיקח גדול. אל תחכו שהמולדת תקרא לכם. עשו משהו כדי שלא יהיה צורך לקרוא לכם. אתה רואה את הגבעה שם?" הוא מצביע על רכס רחוק. אני זוכר אותו. זהו הרכס של בארחאבה. "שם שוכבים עוד כמה הרוגים, של המצרים. לפעמים אני הולך לשם. הם מטומטמים קצת, אבל אפשר להסתדר אתם. עכשיו הם מתים, ואני מת, ולנו כל העסק כבר לא איכפת. אבל אתם - עשו משהו, כדי שלא תצטרכו למות. הסתדרו אתם, חשבו, איך למנוע עוד מלחמה, ואל תבואו לי הנה להעמיד פני גיבורים. אני הלא מכיר אתכם - אתם כולכם מטומטמים".
המפקד סיים את נאומו, ומקנח את הזעה ממצחו. לפתע פורצת האשה בבכי, כנהר שחסמוהו בסכר והמתפרץ במשנה כוח.
"שקט, אמא!" אומר הזקן, ומלטף אותה בעדינות. "צריכים להשלים עם הגורל!"
הוא מסתיר את פניה, כאילו התבייש בחולשתה. ופתאום פורץ גם הוא בבכי. "הוא היה כל כך צעיר..." הוא ממלמל. "בשביל מה נחיה עכשיו?"
סאנשו מתבונן בהם ברחמנות.
"מי אלה?" הוא שואל.
"התבייש לך!" אני מתרעם. "הלא אלה הוריך".
"באמת? הם נראים אנשים טובים. מה הם עושים כאן?"
"הם באו לאזכרה שלך..."
"אזכרה? לשם מהד מה הם יכולים לעזור לי?" הוא מגרד שוב את אזנו. "אתה יודע מה? יש לי רעיון כביר. אני אנאם להם נאום-אזכרה!"
"אל תשתגע! אדם אינו יכול לנאום נאום אזכרה לעצמו".