"תיכף תראה!" בקפיצה אחת הוא עולה על ערימת האדמה ופונה אל הוריו.
"אני מת. אתם שומעים? אני מת. מת. מ-א-א-א-ת. אין לי צורך באזכרות שלכם. לי אינכם יכולים עוד לעזור. אינני בא אליכם בטענות. אבל יכולים אתם לעזור לבנים אחרים, להורים אחרים. לכו וצעקו ברחוב - אתם שומעים? - צעקו ברחוב שגידלתם אותי עשרים וארבע שנים לחינם, שנהרגתי לפני שהספקתי לעשות משהו בחיים. צעקו ברחוב להורים האחרים שלא יניחו להוציא את בניהם למלחמה, שלא ירשו!"
"ואתם שם!" הוא פונה אלינו, "חבורת חמורים שכמותכם, הפסיקו לצ'זבת על המלחמה כאילו היתה הרפתקה נהדרת. לכו וצעקו את האמת - ששנאתם את המלחמה, שהיא מעוררת בכם בחילה. יש לכם אחים צעירים - ספרו להם את האמת, שלא יתגעגעו למלחמה שניה, מפני שהם יהיו הרוגיה. אם יש לכם דם בתחת, אל תעמדו לי כאן כמו סריסים, לכו ודאגו שהמדינה הזאת שלכם תהיה מדינה הגונה, שתוכלו לחיות בה בבני-אדם ולא כהרוגים-בחופשה, המחכים לצו-תנועה לשמים. זה תלוי בכם - אתם מבינים? - רק בכם!"
* * *
מישהו בועט בי מאחורי. "מה אתה עומד כאן והולם? שואל פיני, "הלא הטכס נגמר מזמן".
אנחנו הולכים לעבר המכונית. פניו של פיני מדוכאים ועייפים, כאילו חזר זה עתה מקרב שנמשך שלוש יממות. "אני שנא אזכרות", ועא אומר. "אבל מה אפשר לעשות? זה דרוש להורים".
הוא עוצר, כאילו עייף מלכת. ומעיף מבט אל הקבר הריק.
בקולו דיכאון אינסופי, נוגה וחסר-ישע הוא מוסיף:
"מה אפשר לעשות? אם המלחמה תימשך עוד תרבה זמן זהיהיה דרוש להורים של כולנו..."