חדר-הניתוח. האחות חיפשה במדור פצעי-הבטו של אוסף זה והביאה לי, לבסוף, כדור.
לא היה זה הכדור "שלי". במקום הקלע הארוך של הבראונינג, שנכפף לזווית מעוצמת המכה, הביאה לי כדור קטן של רובה שהיה מעוקם אך במעט.
החרשתי, ולא החזרתי את הקלע ה"זר". כי באותו רגע עלה בי רעיון מוזר - קלע זה אקח לי לקמיע; הקלע שהרג את החייל האלמוני.
מאז נושא אני את הקלע הזה עמי. רוצה אני שיזכיר לי את הנדר שנדרתי בלילה ההוא, ואת כל אלפי הנדרים שנדרנו כולנו בלילות הרבים.
רוצה אני שיזכיר לי:
המאבק טרם הסתיים. המאבק האמתי רק החל ביום בו נדם לול התותחים בחזית - המאבק על כל אותם הדברים, המעורפלים בניסוחם אך הברורים במהותם, שחלמנו עליהם בשוחות.
המאבק על השלום, על הצדק, על יכולת היצירה, על חיים של טעם.
* * *
ביום השנה לפציעתי ערכתי משתה קטן לאחדים מוותיקי הפלוגה, ביניהם אותם החברים שהצילו את חיי באומץ-לבם הפלאי. היה וה בבית-קפה אשר ותיקי-הקרבות רגילים לבקר בו ולהחליף זכרונות מן הימים ההם. אט-אט התקבצו מסביב לשולחננו כמה עשרות צעירים, אנשים מן החטיבה שלנו ומחטיבות לוחמות אחרות, אלחוטאיות ואחיות מבית-החולים הצבאי. ישבו מסביב אותם הבחורים אשר עוד לפני שנה-שנתיים הריע הרחוב לקראתם, "גיבורי המולדת". לולא לחמו למען מדינת ישראל, כי אם בשורות הצבא הקולוניאלי של האימפריה הבריטית, היה כל אחד מן המסובים עונד על חזהו