בדמכם הקמתם מדינה, והיא חלום הדורות, והיא כליל היופי ופיסגת ההגשמה".
ואנו עומדים ותוהים - מדינה זו? מה היא "מדינת ישראל"? הקנקן היא או יין? צורה או תוכן? כלי או תכלית?
נדמה שיש כאן הבדל עמוק בין רגשי הדורות. לגבי הדור הקודם, הניד הגלות, המדינה היא תכלית בפני עצמה, צורה שאינה זקוקה לכל תוכן. מכאן ההתלהבות העצומה התוקפת את "הלב היהודי" בהתנופף הדגל ברוח, בהתנוסס סמל-המדינה על הקיר, בצעוד הצבא העברי, הראשון אחרי אלפיים שנה, ברחוב. לגבי דור האבות. זוהו ההגשמה - הדגל, הסמל, החיילים, החגים, והמטבעות.
ואילו אנו, הדור שגדל בארץ, הדור שיצא לקרב, מעולם לא התלהבנו לדברים חיצוניים. אנו שואלים: מה עומד מאחרי הדגל, מאחרי הסמל? לשם מה צועדים חיילים אלה? לשם מה מוחגים אותם החגים? ומה הכיסוי למטבע?
אין ספק - אנחנו רצינו במדינה. רובנו לחמנו למענה מאז שחר נעורינו, בפלמ"ח ובחי"ש, באצ"ל ובלח"י, בגרעיני התישבות ובחוגים רעיוניים. לנו היה זה אינסטינקט טבעי, שלא היה זקוק לכל הסבר - להיות אדונים בביתנו, לפרוק מעלינו עול של ממשלה זרה. פרשה זו אינה כולה טוהר. רבים בה הפרקים השחורים. ובכל זאת ברור: בסיכומו של דבר היתה זאת מלחמת צדק בכל שלביה, למען החירות ונגד השיעבוד.
אולם משהגענו לתחנה זאת נפרדת דרכנו מדרך האבות. לגבינו אין המדינה תכלית בפני עצמה. כשחלמנו על המדינה אשר תקום, לא חלמנו על דגל ועל סמל. חלמנו על מציאות חדשה, שונה ממציאות הגיטו. חלמנו שביום היווסד המדינה תפולנה מסביבנו החומות - חומות הגיטו החמרי והרוחני - ונצא למרחב הגדול, בני-חורין בכל,