כשלפנינו חיים של יצירה גדולה, חיים של טעם, חיים אשר כדאי יחיה לחיות כל שעה משעות היום.
על רקע זה, ר ק על רקע זה, יכול להיות טעם למדינה.
והנה - המדינה קמה. אולם הגיטו נשאר על כנו. בחומר וברוח.
נשאר המחנק. נשאר חוסר-הטעם. נשארו האפקים הצרים.
הסוכנות היהודית הפכה ממשלת ישראל! הועד הפועל הציוני -
כגסת t המוסדות הלאומיים פינו את מקומם למנגנון ממשלתי; הדגל ה"ציוני" נקרא עתה דגל ישראל; ובמקום שליחים יש לנו דיפלומטים בפראקים.
כל זה השתנה. כן. אבל מה עוד?
שטח ארצנו השתנה. הוא נעשה קטן יותר.
ומה עוד?
לא נגזים בהרבה אם נאמר: זה הכל. זה כל השינוי שחל.
נדמה לי כי הרגשה זו אינה נחלת הלוחמים בלבד. היא משותפת היום לכל חדור הצעיר, פרט למזדנבי המפלגות, מן הסוג שלא היה מצוי בשוחות המופגזות. ובכל זאת יש הבדל-מה בין החיילים הקרביים לבין שאר חוגי הדור הצעיר. לגבי האחרים זוהי, אולי, גזירה מן השמים. לגביהם המשטר הקיים הוא אחד הנתונים בעולם שלא הם עיצבוהו. יחסם אל המדינה היא כיחס העובדים-במשכורת אל הנהלת-העסק. הם עלולים לבקר את ההנהלה ולרטון נגדה. ואילו לגבינו, לגבי אלפי החיילים הקרביים, האוצרים בלבם את הזכרונות הגדולים, אין המדינה הזאת עסקם של זרים. אנו יודעים שאנחנו בעלי - המניות בעסק הזה, השותפים שהשקיעו את ההון.
אנחנו שילמנו את המחיר.
זוהי הטראגדיה היסודית האופפת את המדינה:
אנחנו, הצעירים, הקמנו אותה בדמנו. אולם הם, דור-האבות,קבעו את דמותה.