למיליטריסטים. אנחנו, בחזית, אכלנו מנה גדושה של לחם-המלחמה השחור וקילקלנו את קיבותינו. יודעים אנחנו מה הם "כל המושגים הכלולים בשם חייל" - רצח, אונס, שוד, פחד, מוות ונכות. אולם אבותינו, שאכלו רק את העוגות, שראו את המיפקדים, את סרטי-הקולנוע ואת ספרות-ההידד של סופרים יושבי-עורף, בהם גדל התיאבון עם האכילה.
יתכן שהיה זה מצחיק, לולא המציאות האכזרית העומדת מאחרי ההתלהבות המגוחכת:
מדינה זו צועדת לקראת מצב אשר לא יהיה ממנו מפלט, אלא מלחמה.
* * *
כבר נאמר: "תפסנו את מקומנו במשפחת האומות, אך טעינו בתקופה. מדינת ישראל לבשה צורה המתאימה לתקופה נשכחת." מתאימה היא לשנת 1950 כשם שאביר לבוש שריון ונושא חנית היה כתאים לבונקרים של נגבה.
זהו הצד המעשי לכשלונו הטראגי של הדור הצעיר, אשר הקים את המדינה. האבות, אשר קבעו את דמותה, קבעוה בדמותם שלהם, ברוח המושגים בהם התחנכו לפני חמשים שנה באירופה, שעה שחותמי "מגילת העצמאות" היו צעירים, בגילנו.
אלא שבינתיים צעדה ההיסטוריה קדימה. התנאים השתנו. החייל בן דורנו יושב בטאנק או מכוון ראקיטה אטומית, והחנית לא תועיל לו בהרבה. מדינה בודדורנו אינה יכולה להתקיים עוד בדפוסים של מדינה מלפני מלחמת-העולם הראשונה, ובדפוסים של הגיטו היהודי לא כל שכן.
מאז היו אבותינו צעירים עברה מהפכה עצומה - פוליטית,
צבאית, כלכלית ורעיונית - על העמים. העולם כולו נמצא בתקופתנו בדרך אל התלכדות העמים. דרך זו מובילה אל ממשל עולמי, אל