כמו בפני כל מדינה קטנה בעולם, הברירה בין שלוש האפשרויות-האפשרות הראשונה: יכולים אנחנו להשתעבד לחלוטין לארצות-הברית של אמריקה או לברית-המועצות. זוהי הדרך הנוחה ביותר. נושאי-דברן של שתי המדינות בקרבנו כבר מכינים את המנעולים לבית-הסוהר הקיבוצי. יש להניח שהרוב יעדיף את בית-הסוהר האמריקאי, שהוא נוח יותר ושסוגריו, העשויים זהב, בולטים פחות.
במקרה זה תגרוף אותנו מלחמת-העולם הבאה תהומה. עד אז נחיה, אולי, בגן-העדן של העבדים. פאראדוכס תדיר הוא בהיסטוריה: הלאומנות הקיצונית מובילה לשיעבוד, בחניפה את דגל החירות.
האפשרות השניה: יכולים אנחנו לצאת למסע של טירוף בנוסח הנאצי או היפאני, לגסות "לרוקן" את המרחב שמסביבנו או לשעבדו, אפשרות זו רחוקה פחות מאשר נדמה לרבים. כבר קמו חוגים קטנים המטיפים לכך בגלד - בשם מלכות-ישראל ואלוהי היהדות או בשם "שלום עברי" ואלילי כנען. רגש-חמחגק, המשותף כיום לכל הנוער במדינה, ואי-ההשלמה הנפשית עם קריעת המולדת, מסייעים בידי יסודות פאשיסטיים אלה. "מומחים צבאיים" שונים משתדלים לשכנע אותנו כי הפוטנציאל הצבאי שלנו מספיק לנסיון זה. ואם יצליח ראש מחלקת החינוך להגשים את חזונו ולהפוך את ילדי בית-הספר לדור של רוצחים-פוטנציאליים, יימצא גם בשר התותחים.
מובן מאליו כי אימפריאליזם עברי זה לא יפתור כל בעיה.
איו בכוח מדינת-ישראל לכבוש את כל המרחב הערבי, קל וחומר להחזיק בו ולקיים משטר של שיעבוד. אולם מתי זה היו נימוקים הגיוניים מסוגלים לנצח את הפיתרים של הפאשיזם, אחרי שהמשטר הישן הוכיח את אי-יכולתו לכלכל את אזרחיו?
לעומת ההשתעבדות והפאשיזם יש אפשרות שלישית, פשוטה בתכלית וקשה עד אין ערוך -