שחצנות לאומנית זו של התנועה הציונית, היא שגרמה, יותר מכל גורם אחר, למלחמה זו.
אותה שחצנות לאומנית, אם תמשיך לשלוט במדינת ישראל, תגרום בהכרה למלחמה שניה, ולכל מספר נוסף של מלחמות. במקרה הטוב ביותר תהפוכנה מלחמות אלה את "המזרח התיכון" למרחב באלקאני חדש, בה ישפכו שני עמים את דמם לטובת אינטרסים זרים. אך יתכן מאד גם גורל מר יותר.
* * *
נער פיקח, שקרא את "בשדות פלשת 1948", פנה אלי בשאלה:
"אם באמת שנאתם כולכם את המלחמה, מדוע יצאתם לחזית?"
התשובה לנער זה היא טראגית: יצאנו למלחמה, מלחמה שהיתה שנואה על כולנו, מפני שלא היתה לנו ברירה. מפני שלא השאירו לנו ברירה. מפני שהברירה לפנינו היתה: לצאת למלחמה הזאת או להפקיר את משפחותינו ואת בתינו לשחיטה ולהשמדה. זוהי תוצאת שרשרת השגיאות של הדור הקודם.
אבות אכלו בוסר, ושיני בנים קהו.
אם הניחו לנו הרוגי מלחמה זאת צוואה, הריהי אחת: אתם, הנשארים בחיים, דאגו שלא תועמד בפניכם שנית אותה ברירה אכזרית.
אל תחכו עד לרגע בו תעמדו שוב לפני הברירה. ללחום או ליהרג.
פעלו למען לא תהיה עוד אפשרות של מלחמות.
אנחנו לוחמים לשלום. כולנו, כל החיילים שראו ראשי חברים בקרעים בהפגזה וכידונים תקועים בגופות רעים. אולם שאיפת-שלום זו אסור שתהיה שאיפה "פאציפיסטית", שלילית וחסרת-אונים. התנגדות סבילה למלחמה, אחרי שאחרים יציתו את להבותיה.