מקרה אחד היוצא מן הכלל, גרמו למלחמות.
בכל זאת נכון לאמר: "הרוצה בשלום, יפוך להגנה!" כל מדינה, תהיינה מטרותיה אשר תהיינה, עוד זקוקה בימינו לצבא.
אולם חובה היא לשאול; צבא, לשם מה?
ומכאן רק צעד אחד לשאלה השניה: ואיזה סוג של צבא?
שתי שאלות אלה כרוכות יחד. דמותו של צבא מותנית במטרתו.
הגורם העיקרי בכל מערכת-הגנה הוא רוחו של האדם החפשי היוצא להגן על חייו, על משפחתו ועל ביתו. זו הרוח שעמדה לנו במלחמה, אשר כל לוחם עברי ראה אותה כמלחמודהגנה בלבד. צבא הגנה אמתי יבקש, מטבע מהותו, לפתח את האדם, להעלות את רמתו האישית והקיבוצית, את יזמתו ואת רצונו החפשי.
הצבא הסדיר של מדינה שוחרת-שלום הוא חבר מומחים הרואה במקצועו רע הכרחי ומתמסר לו באותה רוח מקצועית המציינת את המשטרה ואת מכבי-האש.
שונה לחלוטין דמותו של צבא הבא לשרת מטרות פוליטיות תוקפניות. צבא כזה יראה אויב באדם העצמאי, החושב לעצמו. הוא ישתדל להפוך את חייליו לסרדיוטות נטולי מחשבה, רצון ויזמה. ביחסים בין מפקדים לפקודים ידרוש משמעת עיוורת, ויפתח בקרב קציניו יהירות מעמדית. הוא יהפוך את המלחמה לרומנטית, אידיאלית ומושכת. ומאחר שמדינה השואפת לשעבד את שכניה מתחילה תמיד בשיעבוד אזרחיה שלה, ימלא צבאה גם תפקיד שני: לכפות על המגויסים את רוח-העדר, לשבור את אישיותם ולהכין אותם לקראת חייהם כאזרחים צייתנים במדינה אוטוקראטית.
צבא ישראל פסל את דפוסיו של צבא-המתנדבים, אשר ניצח בקרבות המלחמה, ושהיה בכל אופיו ומהותו צבא-הגנה, צבא של לוחמים חפשיים בעלי כבוד טצמי. במקום זה מבקש צבא ישראל את