חדש בתולדות המרחב. אבדה להם התנופה. דומים הם לקטר שעבד בכבוד דרך ארוכה מדי. לא שרד להם הקיטור לנסיעה חדשה. הם מאשרים את החוק של ההיסטוריון ארנולד טוינבי: "צמרת אחת אינה מסוגלת לעמוד בזה אחר זה בשני מבחנים שונים בהיסטוריה".
גם ראשי המדינות הערביות אינם מסוגלים לכך. הם כלואים במושגים הצרים שהכניסו את הלאומיות הערבית למבוי סתום של מדינות קטנות. הם תפוסים לאינטרסים הצרים של מעמד משעבד דליל.
אולם כל אשר היתה לו הזכות להיפגש עם שבויים ערביים צעירים, קצינים מבני המעמד המשכיל, יודע כי גם אצלם שונה תפיסת-העולם של הבנים משל האבות. גם שם מודגש המחנק, ואולי עוד יותר מאשר אצלנו. גם שם מורדים הלבבות בחומות העדות.
אין אנחנו עם נבחר. את אשר מבין השכל הישר של צעיר עברי מבין גם צעיר בדמשק, בבירות ובבגדאד.
אם מתכוננים הם למלחמה, הרי זה מפני שגם להם ברור שאין מנוס ממנה, עד אם נעמיד בפניהם את מדינת-ישראל בדמותנו.
ההגיון נשאר הגיון גם בעברית וגם בערבית.
אך בהגיון בלבד לא די. להגיון-השכל חייב להתווסף ההגיון של הלב. רק אידיאל גדול יכול ליצור את הגשר מלב אל לב. רק נאמנות הדשה לרעיון גדול ומשותף יכולה למגר את הנאמנות הישנה למושגים צרים ומחניקים. חייבת לקום ההכרה במשותף לכולנו, עברים וערבים - בתרבות, בהיסטוריה השמית, ובחזון העתיד של המרחב השמי.
התפרצות גדולה של אידיאליזם, שתבוא מלבו של הנוער העברי, תעורר התפרצות מקבילה בלב הנוער הערבי ותשתלב אתח לתחיה גדולה.
לא ביום אחד תבוא. דרך ארוכה לפניה. אך דרך זו מובילה