להתאים את האמצעים למטרה, את הצורה לתוכן, והתוצאה היא שהטכניקה היעילה והאמצעים העצמיים יצרו להם מסרות נפרדות, היה חסר לנו האידיאל הגדול, האחד, המאחד -
האידיאל שיאחד את הפוליטיקה ואת המוסר ליחידה אחת, האידיאל שישלב את צרכי הפרט עם צרכי הכלל, האידיאל שיכרוך את שאיפותינו הסוציאליות עם צרכינו הלאומיים.
אידיאל שיאחד את החומר עם הרוח, את התרבות עם המציאות החיצונית.
אידיאל אחיד אשר ישים בפינו את המלים הגדולות של המהפכן הדתי:
"כאן אנכי עומד. אינני יכול אחרת!"
בהעדר ערכים מוחלטים צועדים אנחנו לקראת האפס.
אנחנו מנפחים את האפס הזה, קוראים לו בשמות מצלצלים, מתפלשים לפניו בעפר ורוקדים מסביבו מחול של איוולת.
ובמידה שרב קולו של קנקן ריק מקולו של קנקן מלא, כך גובר קולו של האפס המנופח מסביבנו ככל שגדלה הריקנות אשר בלבנו.
היכן המדינאי, בן-דורנו, אשר ידמה גם למדינאים הבינוניים של הדור הקודם בצעירותם?
יש לנו כיתות-כיתות של לבלרי-מפלגות צעירים. המעלים את גירת אבותיהם! תוכיים חרוצים החוזרים על כל מלה שנאמרה לפני חמשים שנה ע"י מנהיגים שהזדקנו בינתיים. אך האם נשמעה מעולם מלה חדשה מפיהם? האם גילו מעולם את העוז לבחון את דעות האבות, כשם שעשו זאת אותם האבות עצמם בנעוריהם? האם קם בדור הצעיר יורש לארלוזורוב, לברל כצנלסון, לז'בוטינסקי?