הגדיר עוד לפניו את העקרון החינוכי הנעלה הזה: "התידד במדינתנו חייב להיות הכנה לשרות הצבאי... על הצבא לקבל לידיו צעירים שהם מוכנים בכל להיות חיילים". בנפשו של הילד הקטן ביותר חייבת להיוולד המשאלה הלוהטת: אלוהים אדירים, ברך את נשקנו, ברך את מלחמתנו".
מלים אלה כתובות בעמודים 459 ר715 של "מיין קאמפף"
לאדולף היטלר.
ראש מחלקת-החינוך רוצה להפוך את בית-הספר לקסרקט. אין הוא צריך לטרוח כדי למצוא את ספרי-הלימוד. הם מוכנים. הייתי ממלח בפניו על ספר-הלימוד הגרמני "הגנה אוירית במספרים", לנערים בגיל בית-הספר העממי. תרגיל מספר 44 אומר "ריאה בלי דם משקלה 540 גראם. ריאתו של חייל אשר מת מהרעלת אדי-פוסגך משקלה 2650 גראם. מה משקל הדם שחדר לריאות?"
הצהרתו של מר בן-יהודה, המבטאה את השיכרון העיוור שאחז את בני הגיטו למראה קרבנותינו וסבלותינו, היא סטירת לחי מצלצלת לכל שאיפותיהם של חיילי-החזית, שאיפותיהם של אחינו הקבורים.
הם לא נפלו למען אותו אידיאל נעלה אשר מר בן-יהודה הוא נביאו.
אולם העובדה המזעזעת ביותר בפרשה זו היא שציבור המורים כולו שמע הודעה זו - והחריש.
עובדה מזעזעת - אך אין בה כד להפתיע מישהו שהיתה לו הזכות להתחנך ביד מורים אלה. שהרי אין דברי מר בן-יהודה אלא סיכום הגיוני של כל החינוך הניתן בבית-הספר העברי, על כל "זרמיו" המפלגתיים.
בית-הספר לימד אותנו גאווה לאומנית. "גם במדע חייבת האומה לראות אמצעי לקידום הגאווה הלאומית- לא רק את ההיסטוריה העולמית, אלא גם את דברי ימי התרבות יש ללמד מנקודת השקפה