זו... יש להציג לעיני הנער את השמות הגדולים של דברי ימי עמנו בצורה שתהפכם לעמודי התווך של הכרתו הלאומית".
כל תלמיד בבית-ספר עברי יודה שזוהי הגדרה קולעת למדי של אידיאל החינוך בבית-הספר שלנו. היא כתובה בעמוד 473 של ,מיין קאמפף".
יהיה זה עוול לטעון שמורינו היו פאשיסטיים. הם לא היו עקביים עד כדי כך. אולם אמת היא שלאומנות צרה, מעין שוביניזם של גיטו, היתה האלף והתו של השקפת-עולמם. לא היתה זאת לאומיות בריאה, המובילה בהכרח להערכת עמים אחרים ולקידום אהבת האנושות. לא היתה זאת גם הרגשה בריאה של שרשיות מולדתיות המובילה בהכרח לאהבת המרחב השמי והיבשת האסיאתית כולה, אשר מולדתנו היא חלק מהם. לא היתה זאת גם לאומנות אירופית, מן הסוג שהשתלט לפני מאה שנה, שהיתה חדורה ערכים הומאניסטיים. הלאומנות, שהיתה תמצית חינוכנו בבית-הספר, לא היתה קשורה לכל ערכים אנושיים כלליים, לכל תרבות אנושית כללית. היא נטעה בלבותינו שחצנות לאומית מובהקת, הרגשה של "עם נבחר", שפירושו ,עם עליון", וזלזול גמור ומוחלט בבני-הארץ הערביים.
לכן, בפגשנו את הפלאח המרוד בשדה, התיחסו אליו כה רבים מאתנו כאל פרעוש או שרץ. איש לא לימד אותנו שבן עם אחר זכאי אף הוא לתואר של אדם.
סיהקנו בשיעורים של תלמוד ומשנה, לעסנו "ספרות" שהיתה כולה תעמולה לאומנית זולה, "היסטוריה" שהיתה כולה דברי-הימים של הגלות היהודית, תנ"ך שהיה בפי מורינו כתב-הסתה דתי שוביניסטי, ו"מולדת" - שהיא מפת הקרן הקיימת לישראל.
"חינוך" זה - בתוספת השחיתות של תבועות-בוער מפלגתיות הקנאות של המחתרת - היה ציודנו הנפשי, עת יצאנו לקרב.
עם מטען רוחני כזה לא נוכל לפעול בהיסטוריה, ליצור יצירה